יש שיאמרו כי לימדת אותי לקח חשוב בחיים, לימדת אותי לא לסמוך
על בני אדם בתמימות, בנאיביות, באמונה עיוורת לכל אדם, בטוחה
שאין אנשים רעים בעולם, שכולם רוצים בטובתי. כילדה קטנה הייתי,
כיפה אדומה של המילניום החדש, הולכת ביער עם שתי צמות מתבדרות
ברוח, מקפצת אנה ואנה כשבידי סלסלה, כאשר לפתע מופיע הזאב הרע,
ומוביל אותי בחיוך רחב וחושף שיניים לפרדס, שם הוא רוצה להראות
לי משהו מיוחד, להפוך לידיד אמת. אוחז בידי, נוסך בי בטחון,
מחבק, מנשק, ואז, אונס אותי, שוב ושוב, מועל באמוני רק כדי
לספק את צרכיו, כדי לעלות לפסגה האלוהית, לשמימיות המובטחת,
לאורגזמה המושלמת. לאחר מכן חייך כלפי ומחה משפתיו את הריר,
שבמהרה הפך לדמי ואמר:" תתעודדי ילדה, זו דרכו של עולם, החיים
לא הוגנים." את היית הזאב הזה.

אולי אני מגזימה, אולי אני שוב דרמטית יתר על המידה, אבל זאב
את, זאב אמיתי, כי כפי שהזאב לקח מכיפה אדומה שלי את התמימות
והפך אותה במחי איבר מין מוצנע לזונה, כך את במחי חיוך אוהב
ויד נוסכת בטחון הפכת אותי לזונה של תשומת לב, מתחננת בפני
אותם אשר אהבו אותי וחיפשו את חברתי למטרד, עלוקה על גבם,
גירוד מעיק.

כאשר הכרתי אותך, לא היית יותר מאשר ילדה שמנה עם משקפים
בגופיית קטיפה ירוקה ומכנסי דגמ"ח, מתנועעת מצד לצד במסיבות של
כיתה ז'. ראית בך הרבה יותר מזה, ראיתי בך פוטנציאל גלום
והמחשבה שגם אני סוף כל סוף אצור אדם חדש קסמה לי. רק הרעיון
שבלקחתך, גוש שמנמן ודוחה של פלסטלינה ירקרקה ולעצב אותך לאדם
נהדר, מצחיק, שנון ובוגר, העבירה בי רטט נעים, יותר מזה,
אקסטזה כמעט אלוהית.
ואת, את היית כה אסירת תודה על כך שהראתי לך את העולם האמיתי,
את העולם שלו השתייכת בצדק, עולם המבוגרים.

לא הכרתי אותך לחבורה מיידית, פחדתי מתגובתך, והגעתי למסכנה
שכל כלב בא יומו, וגם יומך יבוא בקרוב, במבט לאחור קרוב מידי.
ולאט לאט ראיתי את גמולי, כמו נחש בבוא יומו השלת מעליך את
הצניעות ההססנית, את הצחוק המבויש, את הבדיחות הטיפשיות ואת
גינוניך הפולניים מה, שיותר התאימו להגדרה של מתנשאת, או פרחה.
במקומם צמחו להם השנינות המבדרת, הביטחון העצמי המופרז, חוש
הסטייל המדהים וגישה שאפשר היה להגדירה רק כמתאימה למצב:
לעיתים עממית ולעיתים סטייליסטית. אומרים שאלוהים נמצא בפרטים
הקטנים, וכאשר ראיתי אותך בזה לכונפה ממוצאת משל היית אני
הגעתי למסקנה שאת מוכנה, הצגתי אותך לפני החבורה.
ההתחרטות לא איחרה לבוא.

הפגשתי אתכם, את כולכם ביחד ומהרגע הראשון נראה כאילו התאמת,
נזרקת לתוך הבריכה ובמקום לטבוע כפי שחשבתי שחית כבתולת ים
מאומנת היטב. תוך דקות מספר שקעתם בשיחה ערנית ואני הרגשתי
מיותרת.
התחברת אליהם, התאמת אליהם ובמהירות התחברת גם אליו, חברי הטוב
ביותר וגנבת אותו ממני, בעזרת מתק לשון ושפתיים חטפת אותו.
צבועה שכמותך.

כיום אינני משתייכת לחבורה זו יותר, הודחתי, ראשה של המפלצת
נכרת ובמקומו גדל ראש אחר, ראשך המתולתל והשעיר. ומה הפלא
שהעדיפו אותך? היית אני, רק ללא החסרונות. בדיוק מפחיד גנבת את
אישיותי, את נשמתי, את כל מה שייחד אותי, לקחת את כל אותם
הדברים שגרמו לאנשים לאהוב אותי, ושפכת אותם לאישיותך כמעין
כור היתוך, פיוז'ן אחד גדול. את חסרונותיי וחסרונותייך הסתרת
בצורה מדהימה, כשחקנית תיאטרון מיומנת בעזרת כישורי האנוש שלך,
וברגע שגרסה משוכללת שלי הופיעה בוודאי שאיש כבר לא ירצה את
הדגם הישן והמקרטע, אלוהים, אפילו אני הייתי מעדיפה אותך. האין
זה אירוני?

אני מרגישה כאילו הבאתי אותך לפסגה, סחבתי אותך על גבי לאורך
כל הדרך הארוכה והמפרכת וברגע שהגענו, בשנייה בה הורדתי אותך
מגבי לקחת סכין שהיה מוחבא בנדנך כל אותה העת ותקעת אותה בלבי.
כך את מודה לי? כך את מראה את הערכתך? בכך שלקחת כל מה שהיה אי
פעם חשוב לי? בכך שגנבת את רשת הביטחון שהייתה לי? משית את
השטיח מתחת לרגלי, ונפלתי.

אודה ולא אבוש כי זמן רב הרהרתי בנקמה, רציתי לפשוט את עורך,
לנקר את עינייך, להוריד אותך ממקומך הבטוח בפסגה, לבעוט בך
מטה, עד שתישארי רצוצת ראש בתחתית ההר. כיום, כל המחשבות
האלימות הללו נעלמו כלא היו, למרות שמידי פעם עדיין מבליחים בי
רצונות רצחניים, הרי הניסיון האינטנסיבי הזה לא עושה טוב לאף
אחת משתינו, אבל במיוחד לי, מפני שהוא גורם לי להיראות
קטנונית, ונקמנית. אל לאנשים לגלות את פני האמיתיות מוקדם
מידי.

בקריאה חוזרת של סיפור זה אני מגלה עומס יתר, שימוש מיותר
בקלישאות משומשות ומטאפורות שחוקות אבל דבר אחד אמיתי בבליל
הרחמים העצמיים הזה, רק דבר אחד מבליח בחוזקה, השנאה שלי אליך.
שנאה חזקה, שנאה ממיסה, שנאה כלפי נמר אשר הפך חברבורותיו,
לרעה.
הנה, אני עושה זאת שוב.