"אדוני?"
"מה?... מה קרה עכשיו?..." צרח המלך בחזרה.
"הוד מלכותה אדוני, המלכה דורשת לדבר אתך."
"תגיד לה שאין לי זמן. "
"אבל אדוני..."
"אין אבל, ואין לי זמן לשטויות שלה!" הוא עצר לשניה וצפה בחצים
הלבנים נעים במורד המסך, נפרשים לצדדים ומתכוננים להתקפה בשתי
חזיתות כנגד פלוגותיו הקדמיות והשבריריות.  "תן לי דיווח
מהחזית!" הוא זעק לעבר עוזרו.
"החזית? " סלסל העוזר בחרדה מגרונו. "5 חטיבות רגלים הושמדו,
פלוגת סער רכובה נפלה למלכודת. בישוף מוביל פלוגת קומנדו
באלכסון תחת מעטה ההגנה הצפוף של האויב. הצלחה חלקית במניעת
הכוחות דרך המרכז. האגפים... כפי שאתה רואה במסך חשופים במידת
מה..."
"מטומטמים! תזכיר לי לתלות את המאמן של הפרשים."
"אדוני..." המשיך העוזר בגמגומו. "מגדל אחד מבקש לצאת
מהמבנה."
"אף אחד לא זז בלי הוראה מפורשת ממני!"
"כן אדוני."

"אני חייב להרוויח קצת זמן..." מלמל המלך לעצמו והסתובב
במעגלים  עד שיצר מספיק חשמל כדי להעלות את רעיונו המבריק.
"אוריקה," הוא זעק, "תודיע למגדל אחד שאנחנו מתכוונים
לטלפורטציה!"
"טל.. מה?"
"ט..ל..פ..ו..ר..ט..צ..י..ה, אידיוט שכמוך. הוא יעבור לכאן
ואני אעבור לשם- טלפורטציה. אתה מבין?
"אבל המלך, אולי כדאי להחליף מקומות עם מגדל שניים?"
המלך התעלם מדבריו והרים את ידו, "לפי פקודה שלי!
...שלוש...שתיים...אחת...בצע!"

"יפה. איך קיבל את זה האויב, הוא בטח בהלם מוחלט, אה?"
"אדוני... הם מכתרים אותך... "

המלך נחרד ונעלם דום. עוזרו ניצל את ההזדמנות והחל מסתודד
במכשיר הקשר.

"מה אתה עושה שם?" שאל לפתע המלך.
"אני? שום דבר."

אור שחור הבהב על המסך, פורץ את השורות, נע בדביקות קדימה דרך
הנקודות הלבנות.
"מי זה לעזאזל? צרח המלך.
"זו הוד מלכותה, אדוני, היא מוסרת שאין לה כח אלייך יותר."
"מה היא מנסה לעשות, המשוגעת הזאת?"
"היא מתאבדת, אדוני!"
"תמיד ידעתי שאין בה קמצוץ של שכל."

ראש המלכה נפל לרגלי הפרש, אך זה היה מאוחר מדי עבור הכוחות
הלבנים. פלוגת הקומנדו השחורה זיהתה את המעבר הבטוח שיצרה
המלכה ותקפה את המלך הלבן.

"מה קרה? מה קרה?" זעק המלך, נדהם בראותו את המסך מעלים כל זכר
לכוחות הלבנים.
"ניצחנו אדוני."
"ניצחנו? כמובן שנצחנו, אבל המלכה מתה, " אמר המלך בקול תרועה,
ואחר-כך המשיך למלמל לעצמו, "ואני לא יכול להרשות לעצמי להישאר
ללא מלכה. עוזר, אני מבקש שתמצא לי מלכה חדשה."
"מלכה חדשה?"
"כן, רד לכפר ותלה מודעה. הפעם אני מצפה למישהי פחות אסרטיבית,
יותר חיננית, גבוהה אם אפשר, ובעלת רצון לדבר כמו הסוליה של
הנעל. עכשיו קדימה, סור למלאכה."

העוזר המוטרד אץ למלאכתו, ירד לבית הדפוס המקומי, הדפיס כמה
גליונות חירום, חתם אותם בחותם המלך ושב למשרדו שכה שנא בכפר
המקומי.

עוד באותו יום הוצף משרדו במכתבי אהבה מבושמים, בנשים גבוהות
כנמוכות, בשמנות וברזות, בבעלות שיניים עקומות וכאלו ללא
שיניים כלל. אף זכה לביקור נרגש מאישה בעלת נחיריים בגודלם של
בארות המים, ואפילו אורנג-גוטאנג נימוסי, הניח את רגליו על
השולחן, פער את פיו בחיוך ענק וטפח על ראש העוזר בחביבות
שנשכחה, מאז שאמו המנוחה הניקה אותו.

כך חלפו הימים ומספר המשדלות והנסיכות הצטמצם בהדרגה. היאוש
לעומת זאת, ועיניו הנפוחות של העוזר תפחו בהתמדה לממדים
כרוניים. מעוצם מצוקתו מצא פתרון בדמות משיבון אלקטרוני בעל
הודעה ניצחת שמשיבה ב"לא" בכל הזדמנות שניתנה לה. עוד יאושו
מנצח ומחשבותיו על הקלון שיספוג ממלכו מלאו את ליבו, נפתחו
דלתות משרדו לרווחה ורוח קיצית מלווה בניחוחות עלי אורן פרצו
פנימה.

אישה תמירה, שחורה כלילה פסעה פנימה בהוד ובחיוך קטן מזוקק
שאינו חסר דבר. הוא לא חשב פעמיים. מרוב בלבול ואושר עלאי מצא
עצמו משתחווה לפניה, כאילו תם טקס החתונה לפני שנים.

היא אכן לא דיברה הרבה והחוותה את רצונותיה בניעות קצרות,
מלאות חן וצניעות. הליכתה הזכירה לו הליכת דוגמנית מושלמת-
צעד, עיכוס, שני צעדים אלכסוניים, עיכוס וחוזר חלילה. כך צעדה
אחריו לארמון, פוסעת בדממה ומביטה סביבה בהתפעלות.

רק כשפסק העוזר לשמור על גמגומו מהבוקר כשניסה להסביר מה מצא,
והמלך פסק לאחוז בזעמו מימים ימימה כשניסה להבין את הנאמר,
נקבעה פגישה למחר. ללא פילפולים מיותרים, פן תכשיל אותו שוב
לשונו, הכניס העוזר בשעה שנקבעה, את המלכה המיועדת לחדר
הישיבות, שתריסיו הורדו, אורותיו עמעמו עד שנחתה לה איזושהי
אווירה אינטימית מושכת לפי בקשתה המיוחדת.

המלך פסע לחדר בגנדרנותו הטבעית וקיבל את האישה בחיוך מאופק,
חשדני במקצת. היא הביטה בו ובעזרת חיוכה הקטן כבשה את ליבו
בקלילות. לאחר שנשק לידה, שאל לשמה, והתפלא לשמע מקום
מוצאה-טקטיקו, החל לדבר. הוא החווה את תשומת ליבה לעושרו
המופלג, לאישתו הסוררת לשעבר ולמותה המטופש על מזבח האיוולת.
האישה בשחור צחקקה בחיוך בישני ומהפנט, שבחה את חכמתו והבטיחה
לו נחרצות שתרשה לו לגעת במקומותיה הקדושים רק לאחר מיסוד הקשר
ביניהם.

עד החתונה ביקשה לפרוש מעיני הציבור ומעיני בעלה המיועד,
ובקשתה מולאה.

ביום החתונה לבש המלך את גלימתו השחורה ואחז בשרביט המלוכה.
המלכה המיועדת לבשה שמלת כלולות שחורה, וענדה עדי שחור ונוצץ
עשוי אבני ברקת שחורות. הטקס ערך שעות ארוכות ומשמימות שהתמלאו
בהבטחות, השבעות, יומרות וחופן מתנות. אפילו העוזר הגיש עבור
מלכו דמעת התרגשות אחת. לאחר שעזבו המחותנים את ההיכל, טיפס
המלך אל חדרו, וחיכה שם ללא בגדים, למלכה השחורה שתפקוד את
מיטתו. האישה הגיעה יפה מתמיד, ידיה מוחבאות מאחור, כאות
לענווה ולנאמנות. היא לבשה כותנת לילה ארוכה, ששוליה נשרכו
אחריה כמו שובל שמלתה מהבוקר, ופניה עטו לובן דק וסומק עדין.

כבעל נימוסים מושלם התקדם המלך לעברה, אחז בידה והובילה אל
המיטה. שם, נעמדה מעליו וידיו כרכו עצמם סביב מותניה וראשו
נצמד לשדיה. הוא עצם את עיניו בהנאה וחש בפעימות ליבה. לפתע,
חש דקירה עדינה בזרועו ופער את עיניו בבהלה. האישה שעמדה מולו
הניחה שושן לבן על המיטה והסירה אצבעון מחודד מאצבעה. המלך
הנדהם החסיר את מלותיו כשראה את כותנתה נושלת מעליה ואת בגדיו
המהודקים של מרגל מופיעים תחתיה. הוא הסיר את פאתו, קילף את
עור פניו והביט במלך בחיוך זדוני ומרושע.

"הרי זה נוגד את החוקים," אמר המלך כשהרעל נספג בדמו ושיבש את
פעולת ליבו, "אתה ממשחק אחר לגמרי..."
המרגל צחק ואמר, "תגיד לי מלך יקר, מאיזה משחק בא לך הרעיון של
מציאת מלכה דרך מודעת דרושים?"
המלך עוד הספיק לכחכח בגרונו, קילל את אשתו החוקית המתה ומת.