אני עוד בוכה על אותו הקבר,
מנסה להילחם במי שהייתי, בעזרת מי שאני עכשיו
ועדיין לא קולטת שזה לא נגמר.
את אומרת לי שיהיה בסדר,
את לוקחת אותי בזרועותייך,
מוחה את הדמעה
ואומרת בחיוך "יהיה טוב"
ורק בגלל שאת אומרת
אז אני מאמינה.
ועדיין, את הדרך לאושר לא מצאתי
למרות שאני יודעת שאת מובילה אותי לשם
ואני מנסה להילחם,
אוי, איך אני נלחמת
ואת...
את פשוט שם.
וגם כשקשה לי להגיד את זה,
אני יודעת שאת מבינה,
אני יודעת שאת יודעת
שאני מודה ואוהבת
ומעריצה אותך על החוזק שבך
אבל עדיין לא קלטתי איפה אני עומדת
איפה המילים הופכות למשהו שלא היה
וגם לא יהיה.
ומוסרת לי את הנשק,
את החוסר פחד שיש בך
ואת התשוקה, הקרבה הזאת אליך
אני נלחמת איתה
אני נלחמת.
ועכשיו, שבעצם הכל נגמר,
חלקית או מלא,
אני עדיין לא יודעת.
את אמרת שאת פוחדת גם
ואני לא מאמינה,
ואני מתקשה בהבנה,
אבל את פה.
את. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.