בד"כ אני שמה וטו גמור על חגים, בייחוד יהודיים, ובייחוד
חנוכה. אבל, על החנוכה הזה אני יכולה להגיד שזה היה החנוכה הכי
הכי נפלא בחיים שלי.
תאר לעצמך סיטואציה מגוחכת: שתי בנות, בשנות העשרה שלהן,
מכירות אחת את השנייה דרך האינטרנט בערך מאמצע החופש הגדול,
הולכות להיפגש פעם ראשונה בחיים שלהן. אחת בת 17 וחצי, השנייה
עוד מעט בת 16, קצת יותר משנתיים מפרידות ביניהן, אבל הקשר
שהתחיל ביניהן באותו חדר בצ'אט מעצבן עם שרת מפגר, התחיל דבר
שאין ממנו דרך חזרה.
אפשר לקרוא לזה אהבה, אני לא יודעת, מה שבטוח, שלא משנה מה
יקרה מעתה ועד עולם, את הרגעים שלהן בצ'אט, בטלפון ובייחוד
בפגישה ששינתה את הכל, הן בחיים לא ישכחו.
קצת קשה לי להסתכל על הפגישה מנקודת המבט שלי, כי זה נראה לי
כמו חלום רחוק, ויותר נוח לי להסתכל מנקודת המבט של צופה מהצד,
שלא מעורבת באהבה ההדדית של אותן שתי בנות.

הגעתי לת"א, כשבתוכי יש 10% פחד, 90% התרגשות, לא יודעת מה
מחכה לי שם, מהרהרת לעצמי ומנסה לחשוב ומכניסה את עצמי ללחץ.
אחרי נסיעה של שעה, שנראתה לי כאילו ארכה שלוש שנים, הגעתי
לקניון עזריאלי המחורבן. עצרתי בעלייה של המדרגות אחרי שהגברת
הנחמדה הסבירה לי איך להיכנס לקניון, ושקלתי את צעדיי הבאים.
הרגשתי עצבנית וקופצנית וחשבתי שאולי כדאי לסגת ולוותר על כל
העניין. ואז חשבתי עליה. מה היא תגיד, מה היא תעשה? ידעתי שהיא
לא תסלח לי בחיים, כי עד שאני כבר פה, אני גררתי ת'תחת שלי חצי
מדינה, כדאי לי לגמור עם זה וזהו.
לקחתי אוויר, ועליתי במדרגות... ניסיתי לשאוב כל שנייה של זמן
מההליכה בשביל לחשוב אם זה באמת כדאי, ואז החלטתי שיאללה,
לזוז. התחלתי ללכת יותר מהר. נכנסתי לקניון אחרי בדיקת התיקים
והתקשרתי אלייה.
היא ניווטה אותי להגיע לקולנוע שנמצא בקומה השלישית, ובזמן
שעשיתי את דרכי לקומה השלישית, על המדרגות הנעות, בקע קולה
מהטלפון ושאל אותי "יש לך תיק ירוק?" הסתכלתי על התיק הירוק
שלי וצעקתי "איפה את, קיבינימט?" היא צחקה וצעקה "יוווו איזה
יפה את!" ואני כהרגלי כשאומרים לי שאני יפה - התעצבנתי.
אח"כ הגעתי לקולנוע והיא אמרה לי לעלות במדרגות שמול הקולנוע
ולהגיע לקומה הרביעית, הקומה של הגג, שהיא יושבת בקצה של
המדרגות, מתחת לתחת של איזה פסל שמשחק כדורגל עם עצמו.
בזמן העלייה התחלתי לנשום עמוק כאילו אני באמת עולה במדרגות
אמיתיות למרות שאלה היו מדרגות נעות, ואז בסופו של דבר חיכתה
לי ההפתעה...
לונה.
הייתי בשוק. לא ממנה, חס וחלילה, אלא מהעובדה שהיא  באמת עומדת
מולי בלי מסך.. היה קשה לי לקלוט את זה ואמרתי שאני חייבת
סיגריה.
יצאנו לגג.
התחלתי להתקשר בערך לחצי עולם בשביל לא להסתכל לה בעיניים, שלא
תקלוט את המבט שלי ותחשוב שמשהו לא בסדר... ידעתי שהיא פוחדת
מהעובדה שאחרי שניפגש, אני לא אתקשר יותר והפגישה תהיה חרא.
אולי בהתחלה באיזשהו מקום, כשנשארנו על הגג וקפאנו בערך חצי
שעה פלוס 400 סיגריות, עשיתי את כל ההמשך של הפגישה רק בשביל
שהיא לא תחשוש ולא תפחד מההמשך שלנו, אבל אח"כ... אח"כ זה
השתנה.
יצאנו מהקניון, והתקשרנו לאורית, היא לא רצתה לבוא... ניסינו
למצוא אוטובוס שיגיע לארלוזרוב, לבית של דודה שלי כדי שאני
אוכל להניח ת'תיק. היא אולי חשבה שאני סתם מנסה למצוא תירוץ לא
להיות איתה לבד, אבל האמת היא שמה שבאמת רציתי היה לשבת איתה
לבד...
חיכינו בתחנת אוטובוס, ואני הייתי משועממת. איזה זקנה התחילה
לצרוח על לונה שלא מעשנים במקומות ציבוריים, ואני חשבתי לעצמי
בראש "אנחנו באמצע רחוב, זו תחנת אוטובוס, יש אוויר" אבל אז
קלטתי שלונה מעשנת והאוויר עף ישר על הפנים של הזקנה הזאת. היא
קמה מהספסל, והסתכלה עליי. קלטתי שהיא מסתכלת על הצוואר שלי,
ושמתי יד על השרשרת עם המפתח... סתם מפתח שמצאתי בחדר של המחשב
שלי, והחלטתי לאמץ אותו בתור המפתח ללב שלי בדיוק באותו רגע.
ידעתי שזו האמא של הקיטשיות, ושהיא בטח תצחק עליי, אבל אמרתי
את זה.
היא באמת הסתכלה עליי כאילו נפלתי מהירח... נעלבתי אבל לא
הראתי את זה, והחלטתי להוריד את השוק מהפנים שלה בעזרת חיוך.
אמרתי לה "אבל אם המפתח הזה באמת היה המפתח ללב שלי..." בזמן
שהורדתי אותו מהצוואר והושטתי לה את היד עם המפתח... היא
חייכה, אז התכנית שלי עבדה :) בכל אופן, כבר היה איזה 9 בערב,
היא עם החיוך שלה, אני לא מבינה למה היא מחייכת כל כך הרבה
זמן, ואז היא אמרה "מפתח את מביאה לי? תביאי חיבוק".
עלינו על איזשהו קו, והבנתי שאני לא מכירה את האיזור אחרי איזה
כמה קילומטרים. החלטתי שנרד מהאוטובוס. לא קלטתי איפה אני
נמצאת, ופתאום הבחנתי בשלט צהבהב דוחה שעליו כתוב "בני ברק".
"נראה לי שאנחנו בבני ברק" אמרתי לה.
"לאאאאאאאאא לא דוסים!!!" היא צעקה, ואני ניסיתי להשתיק אותה
(קצת טאקט, מותק...)
ניסינו למצוא קו שיגיע לארלוזרוב ואחרי שהלכנו בכיוון הלא נכון
איזה 10 פעמים, אישה נחמדה הסבירה לנו איזה קו נוסע... רק חבל
שבצעקות.
היא התיישבה על אוטו מולי, ואני רק פחדתי שהוא יתחיל לצפצף.
היא נראתה בדיכאון של החיים שלה, ושאלתי אותה למה... היא אמרה
"אני בבני ברק למען השם!" ואני צחקתי. ואז היא אמרה לי בחיקוי
שלה למבטא העיראקי "אל תצחקי עליי, כלבוואה!"
עלינו על איזה קו, ובמזל גם ירדנו בדיוק בתחנה הנכונה...
הגענו לבית של דודה שלי, והיא נראתה משועממת מכל הגידורים שלי
על בן דוד שלי ועל דודה שלי... והיא השתעממה בטירוף, סירבה
לאכול עוגיה של דודה שלי ובנוסף לכל, ראיתי על הפנים שלה שהיא
מתה ללכת משם כבר.
בסופו של דבר התקשרתי לקרן, שאלתי אותה אם הן באות, היא אמרה
שהן בהרצליה ושהן כנראה נשארות שם. התבאסתי... אבל בסוף חשבתי,
טוב, מה אכפת לי? העיקר להיות איתה.
כבר תיכננתי בראש מה אני אגיד לה והסתכלתי עליה. ואז היא
הסתכלה עליי וישר הפניתי את המבט.
בסוף יצאנו מדודה שלי, ואני, כמעשנת כפייתית - ישר סיגריה.
היא גם הדליקה, אבל שלה נראתה יותר מעצב מאשר מתוך לחץ, אימה,
פחד, מה שלא יהיה.
ניסיתי למצוא מקום שאפשר לשבת בו.. היא הציעה כל מיני מקומות,
אפילו את המדרכה, ואני לא הסכמתי. היא כנראה לא קלטה שאני
מחפשת מקום שקט, בלי הרבה אנשים, שאני אוכל לדבר איתה. בסוף
מצאתי מקום כזה, רק חבל שזה היה בית כנסת.
היא לא ממש רצתה לשבת שם, אבל הכרחתי אותה. התיישבנו.
לי לא היה מה להגיד והיא רק ישבה והתחילה לספר על דברים כמו
כמה שקר לה... הרגשתי שמשהו לא בסדר, ולקח לי זמן עד שהצלחתי
להגיד את מה שרציתי:
"או שאת ממש ממש עייפה, או שאת במבוכה"
עייפה, ידעתי שהיא בטוח, אבל בקשר למבוכה? בזה הייתי בטוחה...
מי כמוני יודע לזהות מבוכה? היא הודתה... ידעתי שהיא לא
תכחיש... אחרי הכל, רואים את זה עליה.
רציתי לדעת למה היא במבוכה, ובהתחלה פחדתי מהתשובה. חשבתי שזה
יהיה משהו בסגנון "תראי, זה לא זה, זה לא מה שציפיתי, זה לא
עובד לי..." וכבר תיכננתי איך אני אלך בלי לגרום לה לחשוב שזה
לא בסדר מבחינתי. אחרי תחנוני הרבים וההצקות לדעת למה לעזאזל
היא במבוכה, היא הסכימה להגיד... אפילו הצעתי לה לרשום את זה
בפלאפון, וכבר הוצאתי אותו מהכיס שלה ונתתי לה לרשום, מוכן עם
המסך.
היא לקחה את הפלאפון והכניסה אותו לכיס. היא אמרה שהיא מעדיפה
כבר להגיד לי את זה במילים. ביקשתי שיהיה שם מסך באותו רגע.
"כי אני אוהבת אותך, זה למה אני במבוכה!"
חטפתי הלם. לא הצלחתי לדבר, לא הצלחתי להסתכל עליה, ואני חושבת
שאלמלא הפה שלי היה פתוח וחונכתי במשך שנים בעזרת שתי המילים
"לנשום, לשאוף" הייתי גם מתה מחוסר נשימה באותו רגע. לקח לי
הרבה זמן לשאול אותה אם היא באמת מתכוונת לזה... ואני חושבת
עכשיו, במבט לאחור, שזה היה דיי אכזרי ממני לשאול אותה את זה,
כי אחרי הכל, אם היא לא הייתה מתכוונת לזה, היא לא הייתה אומרת
את זה. אני חושבת שזה סתם הכביד והרס חלק מהעניין.
הייתי במבוכה... אני רציתי, כמו ילדה מפגרת להגיד לה את זה
לפני שהיא תגיד לי... אבל היא אמרה את זה... חטפה ממני את
הבכורה.
בכל אופן, אמרתי לה שאני גם אוהבת אותה... וליטפתי לה את היד.
היא החזיקה לי את היד, וישבנו ככה על ספסל, בבית כנסת מסריח,
מחזיקות ידיים.
היה לי קר, והייתי כבר באמא של העייפות, שאלתי אותה אם אני
יכולה לשים עליה ראש, והיא אמרה שאני מוזמנת.
שמתי עליה ראש. היה לי כל כך כייף, התחננתי שהרגע הזה לא
ייגמר. ובכלל לא הייתי בטוחה שהוא ישנו. רציתי לתת לה נשיקה על
הלחי, אבל משום מה, זה נראה לי מהיר מידי. ואז אמרתי לעצמי שלא
אכפת לי, ולא גררתי ת'צמי חצי מדינה בשביל לשבת בלי כלום ליד
בית כנסת מגעיל ברחוב יריחו. בסופו של דבר, אמרתי לה שאני
הולכת לעשות משהו בשביל להוכיח לעצמי שאני לא חולמת, אבל היא
אמרה שהיא מקווה שהיא לא תתעלף. נישקתי אותה על הלחי ועצמתי
עיניים בשביל לא לאבד את הרגע. כשפתחתי אותן הייתי בסוף הנשיקה
וראיתי שהעיניים שלה לא מסתכלות עליי, אלא על הסוודר הצבעוני
שלה.
אחרי כמה דקות, שהחזקנו ידיים יותר חזק, עברתי לצד השני, אני
כבר לא זוכרת למה, אולי בגלל החוסר איזון, ובאתי לתת לה נשיקה
על הלחי השנייה. ברגע הזה כשפתחתי את העיניים ראיתי שהיא
מסתכלת עליי, ועצמתי את העיניים. לא ניתקתי את השפתיים מהלחי,
פשוט התקדמתי איתן לעבר הפה שלה, ונישקתי אותה.
הייתי שרויה ברגע קוסמי של חיבור, שלא ידעתי מאיפה זה בא לי,
ועד היום, כשאני חושבת על הרגע הזה, מתחילה לכאוב לי הבטן.
הייתי פשוט מוקפת באושר, לא היה אכפת לי מכלום, לראשונה בחיי,
היה אכפת לי רק ממני וממנה.
ניתקנו את הנשיקה והתחבקנו.
את ההמשך של השיחה, ואת הכמות סיגריות שהיא עישנה, אני כבר
בקושי זוכרת. מה שאני יכולה להגיד על הפגישה הזאת, זה שמאותו
רגע של הנשיקה, שהתחננתי אליו מהלילה שלפני הפגישה, מהרגע הזה,
אני ידעתי שהיא זאת שאני אוהבת, שהיא היחידה שאני רוצה לחיים
שלי.
אני לא חושבת שזה היה רק בגלל הנשיקה, זה היה חיבור בינינו, זה
היה קשר שלנו ביחד שהתחיל דרך הנשיקה הזאת... הנשיקה הנפלאה
והרומנטית ביותר בחיי...

כל מה שאני זוכרת שהיה אח"כ זה כלבים שעברו, סוטים שהסתכלו
ואני לא אשכח שהצעתי לה חברות. היא אמרה שהיא קטנה מידי, ואיך
שהיא אמרה את זה, אני שאלתי את עצמי "קיבינימט, מה אני עושה?
למה אני נכנסת לקשר? הקשר האחרון שלי היה שנתיים בלי אהבה,
הקשר הזה יכול להיות מלא בהמון אהבה והוא יכול להימשך רק לכמה
ימים..."
אבל נישארתי איתה, והיום - כשאני איתה, אני יודעת, שאני לא
הולכת לוותר עליה, כי כל פעם שהיא מנשקת אותי, אני פשוט מרגישה
מחדש חיה...