לילה שחור בחוץ
השינה ממני והלאה
רעמים נשמעים
זועקים באוזניי
הברקים זוהרים בעניי
את ישנה אצלי במיטה
והנט מתנתק כל שנייה
ואני עצובה.

הייתה לי שיחה ארוכה
ומאוד מאוד מהנה
אבל הלחץ לא נעלם
כמו נדבק לי בדם
ועובר איתו לראש וללב
משפיע וגורם כאב

את ``אחת`` כתבת את ליבך
ונכנסת לי לנשמה..
הוצאת את השקט
והשממה חזרה.

הכי חברה שלי
גם ליבך שלך כבד
ואני אין בי את היכולת
למחוק כל צער ואותך לעודד

קראתי על המעשים האסורים
חייתי איתם גם אני
אתם כולכם אינכם יודעים
מה השחור בעברי.

שתקתי
ושתקתי

ושתקתי.

מישהו אמר לי
``לדעת מהו ליבו של אדם
יש לתפוס איתו לבד בלילה מאוחר``
אז כרגע הבנתי את הצדק בדבריו
...

ואם היית איתי
לחבק, להרגיע
לנשום את אותו אוויר
אולי היית גם מגלה
את כל הסיוטים
ואת כל השדים.

אפילו אני לא תמיד יכולה
להעלות על דל שפתיי
את המילה.
ואתם משתמשים בה בחופשיות
בעיתונות, בטלויזיה, בבתי המשפט
ואני שומעת... וקוברת עוד יותר עמוק
את כל המילים
וכל הזכרונות.

והשקט שלי זה הכוח
ואולי זה המכשול?

אם יש לי חבר טוב אחד שישתוק איתי
הרי זכיתי לא?

ומשום מה...
גם כשאני מגיעה לשתיקה
אני נבוכה
ומקשקשת...

זו הבעיה שלי -אני משנה נושא...
מתחמקת
בורחת.
אפילו אצל הפסיכולוגית
העדפתי לשתוק
ולקשקש
על הא ודא...
מאשר להוציא מתוכי את הזוועה.

ונמאס לי
אני רוצה לצרוח.
באמת.
לשבת מולכם מולם
ולצעוק !!!

די.

אבל מה התועלת שזה יתן לי?
שכולם יידעו אותי?
לעזור.. לא ניראה לי.
גם לא ייקל על הלב.
סתם עוד נשק לציבור הרחב
להשתמש בו... בשימוש נרחב.

האמת שכבר הכוח ברח
והאדישות השתלטה
ואולי התייאשתי גם מהמלחה
לחיות... לצחוק... לבכות.

זהו.