עומדת בצפירה לבד, בוכה, ומרגישה יד זרה של חברה כל כך קרובה
שאוחזת בי.
בוכה את נשמתי בטקס למשמע המשפט: "המוות הראשון שאיתו התמודדתי
היה מות אבי..."
ומסביב, בריק האינסופי המלא באנשים שעוטפים אותי, אני שומעת
קול מוכר לוחש לי:"נעם, את בסדר?" אני לא עונה, אך מקבלת את
חיבוק התמיכה בשמחה.
ובסוף, שרה את "התקווה" בכעס גדול על כל "חברי לצרה" שנוספו
בשנה האחרונה וכל זאת למען מי? למען מה?
לכשחזרתי הביתה, פתאום שטף אותי פחד. פחד גדול ומוכר. פחד
מהריק שסביב. פחד מנר הזכרון שיונח, גם השנה, בצמוד לתמונתך.
אותה התמונה שהיתה שם לפני שנה, אותה התמונה שהייתה שם לפני
שנתיים, שלוש וארבע שנים.
הריק הזה הוא החלל שהשארת אחרייך שגדל וקטן לפעמים אך מיטיב
לפרוץ במלוא עוצמתו במועדים מסויימים. אחד מהם הוא היום.
המחשבה על כך שלא תהייה יותר. התקווה שקיימת בכל יציאה לרחוב
שאולי אתקל בך בטעות ותאמר לי שזו היתה מתיחה.
הרצון העז מכל לחשוב שיש עוד סכוי שתחזור...
והינה, הינה אתה, בדיוק, הינה עומד מולי איש בגובה מטר שמונים
ו..., שיער שחור עם סימנים לקרחת פה ושם, העיניים שלו מזכירות
את שלי, אני צועקת לו: "אבא!! אבא שלי!!" והוא מסתובב, פונה
אליי ואומר:"סליחה ילדה, מה אמרת?"
הרגעים האלו בהם אני מסוגלת לחוש אותך ממשי ממש, לדמיין אותך
היום, את קולך, פרצופך, הרגעים האלה, הם הקשים ביותר.
הרגע בו מישהו עם הריח שלך עובר ואני עוצרת עצמי מלבקש ממנו
שישאר רק עוד קצת. שיהיה לי רק עוד מעט מאבא שלי. שאוכל להיפרד
ממנו ואז ימשיך לו הלאה.
כאשר אני לובשת חולצה שהיתה שלך או עושה פעולות שנהגת לעשות.
כאשר חברות מספרות לי על אשר עבר עליהן עם אבותיהן.
כאשר בית הספר מבקש חתימות הורים.
כאשר בתום הטקס ילד פונה אליי ושואל: "נו מה, טקס טיפשי, לא?"
וכיצד אוכל אני להגיד לאדם הזה שזה כלל לא טקס טיפשי כי אם טקס
קדוש.
טקס בו לא דיברו על הרוגים, דיברו על אבא!
דיברו מתוך בטני, גרוני, ראשי ומיתרי קולי על חיי.
צעקו את צעקותי.
בכו את בכיי.
ויותר מכל, התמודדו, או לפחות ניסו להתמודד, עם התמודדויותי.