מתתי לפני חצי שנה בערך, זה היה די פשוט, לא כמו שחושבים. זה
לא ממש כואב, טוב אולי יש כאב קל בהתחלה אבל הכל עובר די מהר.
די נחמד פה, לקח לי קצת זמן להתרגל למקום, אבל התרגלתי. נתנו
לי דירה נחמדה, די צפופה וגם לריח אפשר להתרגל, השכנים, הם די
בסדר.
אני לא ממש זוכר איך זה קרה, אבל אני יודע שזה היה זוועתי, די
קשה שלא להבחין בזה, חסרה לי יד והראש שלי די מעוך, אני משער
שנדרסתי ממשאית או משהו כזה. אומרים שרק בן אדם טהור, צדיק, מת
יפה, ז'תומרת כשהוא מת הצורה שלו נשארת שלמה, בלי חתיכות בשר
תלויות על הקצה ועוד כל מיני דברים דוחים כאלה שהספקתי לראות
בחצי שנה שאני כאן. אני לא ממש שונה מכל השאר, השכן ממול בדלת
13 מת מנשיכת כריש, כל החלק הימני שלו חסר, לא מראה מלבב
במיוחד, אבל מתרגלים. השכנה מלמעלה טבעה עם הילדים, הם נסעו
לתוך אגם או משהו,אפשר להגיד שאני מרגיש די שייך . הדירה
שקיבלתי מאוד "מעניינת". אין שרותים או אמבטיה, אין מים
זורמים, הפתח היחיד לעולם המצחין בחוץ הוא חלון קטן בחלק
העליון של הקיר שמתקלף מיום ליום. מי שגר כאן לפני נרצח
באכזריות על אותו קיר. הכתמים לא יורדים. מעין תיזכורת קטנה
לגורל העגום שלך פה. עדיין לא ראיתי פה מישהו שהצורה שלו נשארה
בחתיכה שלמה, לפעמים אני חושב שזה גיהינום ולא סתם תחנת
ביניים, כמו שהאיש בתוך המכתב שקיבלתי אמר לי. ביום הראשון
שהגעתי קיבלתי מכתב מהדוור, הוא מת מכלבת. זה היה מכתב
מ"למעלה", לפי המכתב נשארו לי עוד 700 שנה לשכירות ואחר כך,
נראה. הזמן עובר די מהר פה, נשארו לי רק עוד 699 וחצי שנים
במקום הזה ואז, נראה. מחר החלטתי שאני אחפש עבודה, סתם שיהיה
לי מה לעשות. בהמשך הרחוב ישנה חנות קטנה, בעצם זאת החנות
היחידה. אני עדיין לא בטוח מה מוכרים שם, כשאתה מת אין לך המון
צרכים, אתה לא אוכל או שותה וכל שאר החרא הזה, תרתי משמע. די
מזל, לא נשארו לי שיניים אחרי התאונה, ולהתקלח או ללכת
לשירותים זה די מסובך עם יד אחת.
הלילה עבר די מהר, כל כך מהר שלא הספקתי להוריד את החולצה
ולהיכנס למיטה. אפשר להגיד שהשתפרתי מהלילות האחרונים. אולי
לילה אחד אני אצליח באמת להיכנס למיטה ולישון לכמה דקות, זה לא
שאני באמת צריך לישון, אבל קשה להיגמל מהרגלים ישנים. ירדתי
למטה במדרגות, דרך המסדרון המצחין ויצאתי לרחוב, אני יכול
להישבע שבכל יום נהיה יותר ויותר צפוף פה, יש המון אנשים חסרי
חלקים מהרגיל, בטח יש מלחמה שם, בעולם האמיתי.
תפסתי את האוטובוס הראשון שהגיע, במשך חצי שעה הנהג סיפר לי על
איך שהמצב הכלכלי יורד בהדרגה ואיך שיום אחד כולנו נגור ברחוב.
חשבתי, מזה כבר משנה אם אתה מת. בספסל ממול ישבה בחורה, זאת
הפעם הראשונה שראיתי אדם שלם, כל החלקים במקום בלי דם בלי
חתכים, פשוט כלום. התביישתי לגשת אליה, פחדתי שהיא תקיא את
ארוחת הבוקר שלה עלי אם תראה אותי. עקבתי אחריה, משהו משך אותי
אצלה, וזה לא היה התחת היפה שלה אלא משהו יותר חזק, היא הייתה
מוכרת, הלכתי אחריה. חצינו את הכביש, היא הייתה זהירה להפליא,
היא עברה את הכביש באיטיות, היא הייתה לחוצה מאוד, אני לא
נלחצתי, למרות התאונה הקטנה שלי. אף פעם לא הייתי כל כך מרוחק
מהדירה שלי, הכל היה יותר יפה פה, נקי, בלי ריחות של גופות
חרוכות. ניסיתי לראות את הפרצוף שלה, היא הייתה כל כך מוכרת.
היא הלכה לכיוון המסעדה ואני אחריה, ההשתקפות של פניה כשפתחה
את דלת הזכוכית פגעה בי כמו משאית.
לא ידעתי איזה יום היום, לא ידעתי איפה אני, רק ידעתי שאני
במכונית, נוהג, עם שתי ידיים. אני חושב שאני שיכור, אני לא ממש
שולט על ההגה, אולי אני חולם, מצד שני לא חלמתי כבר חצי שנה.
לו רק הייתה לי שליטה הייתי יורד מהמכונית, אבל כנראה שאני
צריך להמשיך. הגעתי לעיקול חד בכביש , המהירות גדולה, מולי אני
רואה פנסים מסנוורים מתקרבים יותר ויותר, אני שומע צופר, לא
הייתי סוטה מהכביש אם האישה הזאת, האישה המזדיינת הזאת שקפצה
לכביש כמו מטורפת לא הייתה שם. הייתי חייב לסטות לנתיב השני,
אבל הוא לא היה ריק, הפנסים הגבוהים והצופר החזק רק התקרבו
והתקרבו...
הדלת נסגרה מאחוריה, פתאום ידעתי למה היא מוכרת לי כל כך,
כנראה שההשתקפות שלה מהזכוכית של הדלת הזכירה לי איך נראתה דרך
השמשה הקדמית. יכול להיות שזאת היא בכלל ? אם זאת היא, אז איך
היא לא מתה. אולי היא שרדה? כן היא שרדה ואני זה שפניתי לכיוון
המוות. האם זה העונש שלי, היא הייתה אמורה למות אבל אני חיבלתי
בזה. לא ידעתי מה לחשוב אבל ידעתי שהיא האחת, זאת האישה שבגללה
אני פה, כבר לא היה איכפת לי אם היא חיה או מתה הייתי חייב
לסגור איתה חשבון. נכנסתי אחריה לתוך המסעדה. היא התיישבה
בשולחן הפינתי ביותר, כאילו התחבאה שלא יראו את הפרצוף שלה.
התיישבתי מולה, פנים מול פנים. מוזיקה מעצבנת מילאה את החדר.
בהתחלה בהיתי בעיניה אבל היא התעלמה ממני כאילו לא הייתי שם
בכלל, הייתה לה מין עצבות כזאת, עצבות שאפשר לזהות ממטרים.
אחרי שעתיים של בהייה היא התחילה לדבר, לא ממש שמעתי זה היה
יותר כמו מלמול בלתי פוסק, אני לא בטוח שהיא התכוונה אליי
בכלל, היא עדיין התעלמה ממני. היא הוציאה בקבוקון מהתיק שלה
ושפכה את תוכנו לכוס המים שלה שעמדה שם במשך כל השעתיים. לא
הבנתי בדיוק מה לעזאזל היא עושה, הנה אני, יושב שם מולה והיא
שופכת לי חומרים מצחינים לכוס המזדיינת שלה. כל כך כעסתי, אם
הייתי יכול הייתי שובר לה את הכוס בעיניים העצובות שלה, ואז
אולי היא הייתה רואה. היא שתתה את התערובת המסריחה באלגנטיות
ובמהירות מדהימה. כנראה שיש לה כבר ניסיון בזה. בדקות הראשונות
הכל נראה כרגיל, אבל אז ראיתי משהו מוזר בעיניים המלנכוליות
שלה, הייתי יכול להישבע  שהיא מחייכת, מה פתאום היא מחייכת.
אותי זה לא הצחיק בכלל, התייאשתי וקמתי מהכיסא, בדיוק
שהסתובבתי ליציאה שמעתי צעקה איומה מהקצה השני של המסעדה, משהו
צעק "תעזרו לה" או משהו כזה, לא הבנתי מה כל המהומה, למה צריך
לעזור כל כך לאדם שמחייך פתאום, הסתובבתי לכיוון שלה וראיתי
אותה מוטלת על הרצפה, האנשים התקהלו סביבה וייצרו מהומה, ואז
זה פגע בי. היא לא חייכה, היא נחנקה. התערובת המצחינה הזאת
הייתה רעל, הבת זונה הזאת התאבדה, פחדנית מזדיינת אם רק הייתי
מצליח להניח את היד שלי עליה... הכל נהיה יותר בהיר פתאום,
יכולת אפילו לראות את האבק מאחורי השולחן, ואז ירד אור מסנוור
מהתקרה והוא שאף אותה למעלה, המטומטמים האלה למטה ניסו עוד
להחיות אותה, אבל אני ידעתי שהיא הלכה כבר.
חזרתי לשכונה שלי, כל הדרך לא יכולתי להיפטר מהמחשבה שהזונה
הזאת עברה ישירות למעלה בעוד שאני תקוע כאן, בחור המרקיב הזה,
מאבד לאט לאט עוד ועוד חתיכות בשר רקובות. זה הרתיח אותי.
הלילה עבר שוב מהר מידי, הפעם כבר לא ניסיתי בכלל לישון או שלא
לחשוב בכלל להיכנס למיטה. בבוקר הופיע מתחת לדלת מכתב, בטח עוד
הודעה מטומטמת מלמעלה על זה שנשארו לי רק עוד 699 שנים ו- 5
חודשים. פתחתי אותו בעצבנות עוד מוטרד מהמחשבות הדוקרות האלו,
אבל הפעם המכתב היה שונה, הוא היה מבריק ולבן, היו לו עיטורי
זהב בדפנות וכותרת צבעונית ויפה:
"  מר ריפלי היקר, לצערנו קרתה טעות מצערת, אחד הטפסים הנוגעים
להעברתך למקום האחר הוחלף עם טופס של אישה צעירה, אנו מצטערים
מקרב לב על אי הנוחות המצערת. בעייתך תטופל תוך ה 200 שנים
הקרובות. וזכור: היה נכון, ומקומך אתנו יובטח.
בתודה,  
           הראשות העליונה לטיפול בהגירת רוחות".
לא ידעתי מה לחשוב, רק עמדתי שם עם המכתב המנצנץ הזה, והדבר
היחיד שהצלחתי לפלוט הוא "בירוקרטיה מנוונת".