עמוד עשן עלה מן הארץ, מסווה את מהלומת המוות הניתכת בחוזקה.
דו קרב הוכרע.
העבר המצולק, לו הקטרתי אושר אפל ונשמתי, המתאדה בכבשן האהבה,
הוגשה לו כקרבן אדם מדי לילה, גסס ומת.
גופתו הבהבה לרגע ואז נעלמה, והשקט חזר לכסא מלוכתו המאובק.
ואתה, לוחם מנצח, בן אלים נטוש, נפלת על ברכיך לרגליי. גופך
חלש ממאבק ממושך, שפתיך הצרובות מלהט וכפור מתפללות אלי בתחינה
אילמת, להיות לך לאלילה.

גחליליות האירו את זירת הרצח בה נבראנו מחדש, כנרות זיכרון
משולהבים, המספרים בלהבותיהם הקטנות והאמיצות מורשת קרב מזהיר.
מותש מבדידות ומקור, רעבה מגלות ומפחד, שאפנו פנימה את אוויר
הערב ואת סם פרחי האביב.
חבשתי את פצעיך במשי הנרקם מחוטי חלומותי היקרים ביותר, ואת
אבק פניך רחצתי בדמעות גאות אהבתי אליך. נתתי לך משארית
כוחותי, ואתה - מפירורי תהילתך הרגעית.
נשמנו יחד, חולקים את פיסת החמצן הנותרת.

לפתע שמיכת הרקיע נפרשת מעלינו בלבלוב, מעניקה לך עוצמה
שמיימית כגמול ניצחון....
ראיתי אותך קם לתחייה, עיניך בורקות, כולך מתמלא בחיים
חדשים...

קרבת אלי בשנית, מלאך חוטא מגורש מקדם, אשר נלקח בשבי קסמי
אנוש. ניצוצות ניתזו סביבנו כאשר קילפת ברוך את חומת הייאוש
העוטפת אותי.
קינת הרוח נשאה עימה את נשל שומר ראשי האחרון, מולקת את גרונו
של העצב הפולש אליי, חלבו ודמו מבעבעים בהמיית מדקרות חרבה.
ידיך המגואלות בטל הערב אחזו בי, לוכדות אותי בך, הברק העל
טבעי שבמבטך מכניע את מבטי.
ליבך המתחזק, נשקך היחידי, הראה לי מהו כשף...

למגעך, קשתות ערפיליות זינקו סביבנו, מותירות שבילים ססגוניים
הנפרשים למרחק. חיות בר קטנות יצאו ממאורותיהן, שומטות
בביישנות עלי ורדים לרגלינו.
למילתך, פיות פרא קמו מטבעות מושבן והובילו אותנו במחולות יער
אל אגם נוטף יופי, המסתתר בלב העלווה הסבוכה. נימפות שקופות
קלעו לשערי חבצלות מים, וצחוק פעמונים הרעיד את הענפים. המפלים
העוטפים ריקדו בעליזות בין מרווחי הצללים, מפתים אותנו לטבול,
להטהר.. המים הכסופים אפפו את בשרנו ועלי הזהב ששימשו לנו
כחופה מרהיבה, צנחו בשלכת פתאומית, תחילה מכסים, אחר קוברים
כליל את ערוות המציאות המעורטלת, אוייבתנו היחידה.
נוצותיהם הרטובות של שרפי קודש עטפו אותנו, מגינות עלינו מכל
רע עת התאחדנו בנשיקת נצח...

גידי אהבה נרקמו בחשכה, בצלמנו, כדמותנו, ואין בעולם איש
מלבדנו -
חווה ונחש, אדם ותפוח, נשמות אבודות התועות במבוך הרגשות
המתעצם והמתפתל, ואני לוחשת באזנך את סוד המבוך...
ומלאכי עליון עדים לברית, שופטים אותי לך,
ואין יציאה, ואין חזור, ואין אופק -
רק חבלי לידת הקסם, הכובלים אותנו זה לזו, כולאים אותנו ברחם
האלוהים, משקים את עצמיותנו ברעל טהור, ממכר,
ואין עדן, ואין אקרופוליס, ואין כרתים -
ואני מורשעת באשם, לאבד את חירותי לעולם ועד.

אשמורת אחרונה מצאה אותנו למרגלות סלעי השנהב, אבודים ברגש.
התוודית אליי בשקט, כצליין אל קודש קודשיו. בייסורי סגידתך,
זבחת לי את נפשך. לחש עתיק יומין נטווה באיטיות, בעוד הזמן,
כהשתקפות מתעתעת, זורם לו לאיטו.
כוכבי השמיים התנפצו לרבבות רסיסי זוהר כאשר חרטת את שמך
בליבי.
לא אמרתי דבר, רק אספתי את כאבי לזר ניצחון, אותו הנחתי על
ראשך, מכתירה אותך לשולט על ממלכתי, מפקידה בידיך את אוצרותי.

בעדינות קטיפתית, יצקת בי נדר נכחד, חתום בשעוות האמת הבלתי
מנוצחת.

אולם היקום הסובב התנער מקורי חרצובותיו הכובלות, משנתו
הרגעית.
העולם החליף צבעיו בגנבה, בלתי נראה לחללי גורל שכמותנו.
תנשמות וליליות שרו לנו אשכבות חרישיות, ביודען כי בשעון החול
האימתני של הנצח אזל הגרגר האחרון.
אך אנחנו, יתומים מהווה ועתיד, לא השכלנו לחוש את התבהרות
הרקיע, עד אשר פעימת ליבך קראה שחר והלילה, ועימו רחמיו
המתוקים, גווע והחוויר לפתע.

קרני הזריחה הראשונות רימזו לשושבינת הירח העוטה לבן לסטות
ממסלולה ולקדם במלכות את צינת הבוקר. אדום בוער ביתר את
המרומים רוויי הדם, כורת לו דרך בין צמרות העצים.
שמש ההכרה האכזרית הפציעה מבעד לענני רפאים, משילה מעליה את
כלולותיה, מלטפת, חורכת את שולי הווייתנו המשותפת...

האשליה נמוגה בסופת ערפל, בקול דממה דקה.
נקרענו זה מזו, הדבק הקושר אותנו יחד מתמוסס באחת באור השחור.
זכוכיות שבועתך המנותצת התמזגו באבק שריפת האתמול, מציתות
שלהבת עינויים.
צרחה בודדת, מהדהדת בין מצודות האימים של היום המסנוור,
והתקווה השומרת מוטלת ללא רוח חיים בצריח זריחת האמת הקודר.

עלינו כליל, באש השמיימה, בעוד איקארוס צונח ממעמקי תכלת
אולימפוס אל טוהר מצולות הבכי.