לא זכרתי הרבה כשהתעוררתי בחדר הלבן. רוב מה שהייתי צריך לדעת
נשכח, ורוב מה שזכרתי לא היה עקרוני. החדר נראה כאילו היה עמוד
מתוך ספר צביעה לילדים שעדיין לא נצבע יותר מידי. רובו היה
לבן, היו הרבה קווים שחורים, ופה ושם היה צבע. מהחלון ראו שמים
כחולים. היה עציץ ירוק בפינה. בלוני החמצן שלי היו בצבע אדום
חזק, כאילו ניסו להגיד "סכנה, לא לגעת!". היא ישבה במרחק מה
ממני, על כסא פלסטיק כתום, ולבשה שמלת כתפיות כזו בצבע ורוד
בהיר. כשהיא שאלה אם אני זוכר מה קרה אמרתי לה שבגדול כן.
השתעלתי שיעול גרוני עמוק, והיא עשתה איזו עווית בפנים, שאני
לא יודע אם היא רצתה או לא רצתה שאני אשים אליה לב. החדר היה
גדול ורובו היה ריק. היה משהו מאוד מפחיד בעובדה שראיתי לבן
בלתי נגמר. אבל ללכת משם לא יכולתי. לרגע לא ראיתי אותה. היה
נדמה כאילו שהיא מתערבבת בלובן של החדר עם השמלה הבהירה. היא
שאלה אם אני רוצה משהו, ואני נדתי בראשי לשלילה, דבר שהוציא
אותי מהתרדמת אליה נכנסתי. רק אז שמתי לב לצבע עורה. ההגדרה
הכי טובה היתה שהוא עדין. בהיר כזה, אבל קצת כהה, ומשניהם לא
יותר מידי. אני הייתי לבן כמעט כמו הקיר, והיה קשה להגיד כמה
טבעי זה היה.  היא שאלה אם אני רוצה לישון. אני חושב שעניתי
כן, אבל עוד לפני שאמרתי משהו התחלתי להיות רדום. אני חושב
שהיא לחצה על איזה כפתור.

התעוררתי. הילד שהחוברת היתה שלו צבע עוד קצת את הדף. הדלת
היתה חומה, לוילונות היה צבע כחול. חלק מהדברים השתנו. צבעי
הלבן התכהה. הצמח נהיה יותר חום. היא התקרבה אלי, עדיין היתה
במרחק מה. השמלה שלה שינתה צבע לתכלת. פעם ראשונה שמתי לב לזה
שהיה לי טעם רע בפה. אפילו רע מאוד. הבלונים נשארו באותו צבע
מזהיר. רוב החדר נשאר לבן כשהיה, ועכשיו גם שמתי לב שהצבע תאם
את אור הפלורסנטים. עכשיו גם ראיתי את סופו. "מרגיש יותר טוב?"
היא שאלה. "כן", עניתי, "אבל עדיין מטושטש". היא לא הגיבה,
והיתה שתיקה זמנית. "מסכן, אתה כבר בטח זוכר הכל עכשיו. זה בטח
רק יותר כואב. מסכן שלי". הפרצוף שלה התעצב מהר מאוד. רציתי
להגיד שאני עדיין לא זוכר הכל, ואני בכלל לא בטוח שמה שאני
זוכר זה נכון. היא שמה את ידה על מצחי. כשרציתי להתחיל לדבר
היא מייד שמה לב, ולפני שאמרתי מילה היא אמרה "זה בסדר, אתה לא
חייב לענות. אתה עדיין חלש". רציתי להגיד שלא, אבל פעם נוספת
היא הקדימה אותי ואמרה "אני יודעת... זה יהיה בסדר. אני בטוחה
שיהיה בסדר...". שנינו חשבנו את ההמשך שהיא לא העיזה להגיד.
היה לה נוח עם השליטה, אבל היא לא היתה טוטאלית מוכנה לזה.
"תחזור לישון", היא אמרה. "זה יעזור לך". התחלתי להיות מנומנם.
אז אני חושב ששמעתי אותה אומרת את ששנינו חשבנו. "אני לא אוכל
לחיות אחרת".

התעוררתי פעם נוספת. הטעם המר התחלף בטעם חזק של משחת שיניים.
היה לי קשה להחליט את מי מהם העדפתי. הילד המצייר ממש השתולל.
את הוילונות הוא סגר, את החדר הוא הקטין מאוד, והכהה אותו. כסא
הפלסטיק נעלם. הצמח היה כבר כולו חום יבש. היא לבשה שמלה שחורה
והסתובבה סביבי. היה לה איפור כבד על הפנים, והוא נזל. הדמעות
השחורות מהמסקרה נראו בבירור. "אתה... אתה יודע מה קרה. אני
בטוחה בזה שאתה כבר זוכר את הכל". קולה היה מעורב בבכי קל.
מידי פעם היא משכה באפה. "כמו שזכרתי קודם" אמרתי לה, "רק פחות
במעורפל". "ואתה, אתה עשית את זה. זה הכל אתה". היא אמרה,
עדיין בבכי. היא נעמדה לידי בלוני החמצן. "אני לא יכולה ככה,
אני חייבת לשכוח, אנחנו חייבים לשכוח" אמרה קצת יותר מעושתת.
"על מה את מדברת? למה לשכוח? איך?". "זה לא טוב לנו. זה לא היה
צריך לקרות". עדיין לא הייתי מאופס. הייתי רחוק מזה. הרבה יותר
הבנה מבהתחלה לא היתה לי. היא אהבה להיות בשליטה. "מה את רוצה
שנעשה? הכיוון לא השתנה מאז...". "בטח שהוא השתנה", היא קטעה
אותי, "... ואסור היה לו להשתנות...". היא  החלה עושה סיבוב
נוסף, ונעמדה, עוצרת ליד הבלונים. האדום והשחור היו שילוב
מסוכן. "טוב", היא אמרה, לוקחת נשימה עמוקה. "...תישן..."

והיא החלה סוגרת את בלוני החמצן שלי.