כך היתה פוסעת לאיטה, כמו על חוט השני וקו המחשבה שהיה עתיד
לקרוס תחת רגליה.
פעמים, היתה היא מביטה אחור ופעמים היתה גם עוצרת אך תמיד היתה
ממשיכה הלאה, הלאה אל אגם מוקף הרים של שקט ומים מקיפים. שם,
תמצא את האושר.

משטר מיליטנטי של השכל כבש דרכו דרך יכולת הלב להשמיע מנגינת
דברו, ברגעים של שפיפות דעת ואצילות נפש היה הרגש הפנימי מנווט
וסוטה מעט מן השביל, ברגעים אלו נדמה היה שהלב מביט בעיניו של
אחר ומטיל עננה של תקווה. היתכן כי ישנו שביל נוסף, שביל
שאומנם אכזב, אך לו בגלל סדרת פסיעות תמימות ושגויות?
הייתכן שעיניו של זה האחר אינם זכרון ישן? הרי זוג, זוג פרושו
שאין שני לו, אז כיצד הוא זה שזוג עיניים זה שונה? מדוע זוג זה
הפעם נשאר, מדוע לא מטביע ועוזב כמו השאר, כיצד יתכן?

בחלוף העננה נשאר רק ניצוץ אשר חרט עצמו על קיר האשמה, משטר
מיליטנטי ודיכוי רגש כצעד נוסף אל עבר ההשכל והדעת. במבט
לאחור, לא נראה שפסיעות אלו הניבו תועלת מרובה והעננה התפזרה.
משחק של אור וצל, צללים ורגש, חרטו את דרכם ועיצבו את חוט
השני, דרך בה הרגש נחל מפלה אך לו מיפעת קביעות מחשבה.
במרוצת הזמן, פיסלו גאות ושפל אלו נתיב מסועף ובמין חתרנות
תמידית אזר אט הרגש לקראת השלב הבא, הוא נתן אותותיו כשהרעיד
את השביל בה דרכה, כשעצירות ומבטים מזדמנים סחפו הסתעפויות,
מבטים נוספים וערערו את השביל עליו פסעה.
ביום בו מעד המשטר, ברגע של שפיפות דעת קלה, חשה היא כי נעמדה
ורעד חולף בגופה, מאחור הדי הרגש עלו וקרבו ופתע התחוור כי זה
מכבר שאין היא צועדת בשבילה וכי צעד רודף צעד בפניה שבזמן
כלשהוא פנתה. למרות שידעה סובבה את ראשה, עננה של תקווה שטפה
את שמי הרקיע והמטירה גשם של רגשות שחדר וחלחל ואט סדק את
הקרקע עליה נצבה, גם כי זכרון עבר וסדרת פסיעות שגויות ריסקו
גם שביל זה, לא משתה מבט אחרון מזוג עיניו של זה האחר...

אז מה בסוף נשאר, מאגם מוקף הרים של שקט ומים מקיפים, אין אגם
אין הרים של שקט וגם לא מים דוממים, למרות שצעדה ופסעה קדימה
אף פעם לא מצאה ולא טבלה במימיו של זה, וכי תחושת אושר ושלווה
לא נחו על עיניה גם כי לעיתים נגעה ולו ע"י קו המחשבה. נדמה כי
אותם רגעים אשר הביטה אחור, היו יותר מכל אשר פסעה וכל אותם
רגעים אשר לרגע עצרה הקיפו יותר מאשר הדרך שעליה הלכה.

מבטים, שברים, רסיסים, נגיעות של תקווה וזיכרון שעדיין נראה
כמו חוט/שביל שעוד אמשיך לדרוך בו.
כל הזמן שעבר
לא הספיק להשכיח
גם כי לרגע נשכח
צף ועלה במימיו של אגם
אגם שהריו שקטים ומימיו מקיפים
אך ללא בור ותחתית
והמים הולכים ואוזלים.
כל כך קשה כבר לכתוב כי אין מילים
הרוב כבר חושב ועיתים נכתב
וכעת נשאר רק ספק וזכרון עב

כרוניקה של דיכוי.