אני יודעת שאתה אוהב אותי... יודעת שבכל מהלך שלי אני פוגעת
בך... גם כשאני אומרת לעצמי שזה לא קשור אלייך...

אני מצטערת על זה.
אני מכירה את עצמי מספיק בשביל להבין את התרחיש..
את הכאב בלב שאני גורמת לך.

ידעתי את זה מהרגע שהתנשקנו במועדון.
ידעתי את זה מהרגע שהרגשתי אלייך הכל... עוד אז כהתכתבנו
בפלאפונים.
תמיד אהבתי אותך....

תמיד היית בשבילי סגירת מעגל עם כל הילדים הטובים בעולם..
לצערי.
לצערך.
אתה באמת ילד טוב.

אף פעם לא אדע אם אתה ילד טוב בגלל שעדיין לא הספקתי לקלל אותך
או שאתה פשוט כזה.

אולי אין בחורים טובים... כי את כולם קילקלו בחורות כמוני...
לך תדע.
לך תבין.
אני בטח שלא מבינה.

ידעתי שאני אשבור לך את הלב עוד אז...
וכאב לי עלייך.

אמרתי לך... שתלך...
ואתה בכל זאת רצית להישאר...

באמת אהבת אותי... אני יודעת.

אבל לי יש נטיה הרסנית... ואתה פשוט ניפגעת בדרך... וכל כך לא
מגיע לך אני יודעת...

להגיד לך שהגורל שלי אשם?
אממ... שטויות...

לוקחת אחריות מלאה.
אני הורסת את חיי במו ידיי.
יודעת.

בין הטוב לרע אני תמיד מעדיפה את הרע כי אני מפחדת מהטוב.

אף פעם לא אמרתי לך בדיוק מה שקרה שם... באותו ערב.
כשדיברנו בטלפון ואז כבר לא הייתי איתך.

כל כך כאב לי מה שאמרת... ורק בדיעבד ידעתי שזה היה לשווא.
כל הכאב.
הדמעות.
השנאה.
אבל כשגיליתי לא יכולתי לחזור אחורה... אפילו שזה היה ניראה
ככה.
חיפשתי את הנחמה בך... אבל ידעתי שזה לא יהיה יותר.
נסעתי הביתה... ובדרך כבר ידעתי...
שאני לא אלך עם ילדים טובים יותר.

הראשון אנס אותי.
השני ניפץ לי את כל האמון באנשים.
והשלישי...
השלישי סבל בגלל השניים הראשונים...

אני יכולה לתת לך מלא הסברים למה אני כזו מגעילה לאנשים... אבל
פתאום הכל נשמע לי כמו תירוצים... ולי כבר נמאס מהם.
אבל אתה?
אני יודעת שתסלח...
כי עוד לא הספקתי להרוס אותך... להפוך אותו לגבר שנרתע
מנשים... לגבר שנכווה...
אז אתה תסלח לי... אני יודעת...

זה לא יעזור לי אם תסלח... אני יותר קשוחה עם עצמי ... ממה
שאתה אי פעם תהיה...

באותו ערב... פשוט ראיתי המון תמונות מול העיניים... והכל
הסתחרר לי... בגלל זה גם חזרתי אחורה...

בגלל הפחד הזה שלי...

האנשים האלו... שאייהם התקשרתי... הכרתי אותם מייד אחרי
האונס.
תבין... העיר כולה החרימה אותי... כולם חשבו שהאשמתי אותם
סתם... הרי אני הייתי נערה ממוצעת לחלוטין.. בלי שום דבר מיוחד
בי.. ועוד נוסף לזה .. נכה.
והם?
הם היו הגברים שכל נערה בשכבה שלי רצתה להתחתן איתם... (כולל
אותי...)... אז איך יאמינו לי?

ואז לא הייתה לי ברירה... ברחתי... נעלמתי... והכרתי אותם.
ברחתי אלייהם.

אחד הדברים שהכי זכורים לי מהאונס זה שכל הזמן הם אמרו לי שהם
אוהבים אותי... וככה מביעים אהבה...
האנשים האלו שאיתם הייתי לאחר מכן... הם הראו לי שבין סקס
לאהבה אין שום קשר...
ילדה בת 14... ידעתי את כל רזי הסקס.
בהתחשב בזה שהפעם הראשונה שלי הייתה אורגיה.... לא היה לי הרבה
מה ללמוד...
:-)

הייתי איתם תקופה מסויימת... עד שהתחלתי לפתח משהו עם השכן
ממול.
הוא היה הילד הטוב של העיר...
ואני הלכתי איתו בשביל האתגר... אחר כך גם התאהבתי בו...
הוא הלך איתי.
כמוך... גם הוא אהב אותי... אהבה תמימה כזו... באמונה ששום רע
לא יקרה לי כשאני איתו...
הוא החליט שהיה לי מספיק רע... אחרי התאונה והאונס...
שכמובן הוא לא ידע שזה היה אונס.. כי אני לא אמרתי והוא הסיק
ממה שכולם אמרו שזה היה מהסכמה ואחר כך פשוט נבהלתי.

אין ספק שהוא אהב אותי.
אבל אף אחד אחר לא.
ההורים שלו, המשפחה, החברים...
בסופו של דבר הוא נשבר...
אחרי שנתיים וחצי.... הוא נשבר.
גם באשמתי.. אין ספק...
ואז הוא עזב.
אחרי זמן מה... חזרתי ... לא יכולתי לבד... והוא הסכים... אבל
בלי שאף אחד יידע...
יצאנו עוד שנתיים וחצי בסתר...
קיימתי חיים כפולים... ברחוב לא הכרנו.... ביחד היינו זוג
מושלם...

לאחר שהוא עזב אותי... נשברתי.
לא רציתי לחיות... למען האמת.
כל כך כאב לי.. כי כל החלומות שלי התנפצו... כי פתאום ראיתי את
כל האהבה שלו כשקר...

עזבתי את הבית של ההורים שבו ביליתי איתו את החמש שנים
האחרונות... ואז גרתי אצלהם.
שוב.
אני זוכרת את זה ...
באמצע הלילה התקשרתי אלייהם.
הם לא שמעו ממני 5 שנים.
התקשרתי והם באו.
לקחו אותי. חיבקו אותי. אהבו אותי.
ואז ברחתי.
שוב... לא יכולתי לסבול את עצמי.
את המצב.
הייתי בצבא.
ילדה אבודה שחוץ מלבכות לא עשתה כלום.
אני לא חברותית בכלל.. ואז עוד פחות... לא דיברתי עם אף
אחת/אחד.
עשיתי את התפקיד שלי ולא יותר.

אז החלטתי שסיימתי את הסיפור עם ילדים טובים.
וסיימתי את הרומן שלי עם הנורמה ההתנהגותית.
שברתי את כל הכלים והחלטתי שאני עושה מה שאני רוצה.
מהר מאוד רכשתי לי הרבה אוייבים.
לא יכולתי לראות זוגות סביבי.... ובין כולם הפרדתי, למדתי אז
לקח נורא חשוב.... אין גבר שלא בוגד... זה פשוט תלוי עד כמה את
מתאמצת...

ככה פילסתי לי דרך ... רכשתי עקרונות... שברתי אותם... שנאתי,
אהבתי...

באותו לילה... שבו התנתקתי ממך.. זכרתי את כל זה..
והתקשרתי אלייהם.
הלכתי לשם... הם שלא ראו אותי מאז גיל 19... פתאום בגיל 24..
אני מתקשרת שוב...
אולי הם כבר התרגלו שאני באה פעם בחמש שנים... לך תדע.

ואז... שכל האמונות שלי התפוגגו.
שכל האכזבות שלי התרוצצו לי בראש.
כשהלב שלי שבור.
עשיתי את כל ההחלטות השגויות.

למחרת... שגיליתי כמה טעיתי... כבר לא יכולתי לחזור אלייך.
הלב שלי כבר לא יכל.
עם כל פעימה שבה אהבתי אותך... הייתה שם תיזכורת לכל האכזבות
שלי ...
ולא יכולתי להתמודד עם זה.

נכון שאני יודעת שאני יכולה לדבר איתך על הכל... בכל זאת כל
האינסטינקים שלי מהתקופה שגדלתי לבד, ברחוב... הם שחזרו
ועבדו.
הסתכלת לי בעיניים למחרת... וזו לא הייתה מורן שאתה מכיר
שהסתכלה עלייך.
זו הייתה מורן... שחייתה הרבה שנים קודם.
זו שאתה לא מכיר.

וידעתי שאתה מצטער... וידעתי שכואב לך.. והכי חשוב... ידעתי
שזו הייתה חוסר הבנה שלי.. ועדיין לא יכולתי.
לא יכולתי לעשות סוויץ` ולחזור אלייך.

כשהייתי איתך חשבתי על כל הדברים שקרו לי... וכל הזמן פחדתי.
כל הזמן.
פחדתי להרוס אותך כי ידעתי שאני יכולה.

אז ברחתי.
ברחתי לתוך תוכי... נעלמתי לך עם עצמי.


חומד... אני יודעת שכואב לך כל דבר שאי עושה...
ראיתי את העיניים שלך שהסתכלת עליי מחובקת מחוץ למועדון.

אבל ... אני כבר לא אותה מורן.
אני אחרת.

מכריחה את עצמי לא להרגיש כי נמאס לי לכאוב.

אוהבת אותך.
אחת שלא מסוגלת לאהוב אף אחד יותר