גרורות האהבה ההיא הוסרו,
הוסר גם הגידול הממאר.
את כולן צררו רופאי בשק,
וכלאום בדמי שכירות
בבית נכות
עלוב ומתפורר.

ואף על פי כן קשה הפרידה היא,
וגדולה העצבות אין קץ.
סמי החלומות משיבים אותך אלי
סמי המציאות ינתקוך בערפל.

מה נפלאים ניסי הרפואה,
עת עומד אני בבית הנכות
המט ליפול.
ליבי יוצא לאמצך לחיקי,
אך ידי משותקות המה -  
כידי אם שנתבשרה על השכול.

הם מביטים בי מבעד למסכי ענק,
עת רופא זקן
מייבש את הדמעות שלא יאותו לחדול.
ואני סב על עקבי,
פצוע ושלם,
שחוק טרוף עולה על דל שפתי,
על נבגייך לא אספר להם
אשא אותם עימי לשאול.

(רפי צור, 25/4/96, פרידה)