אני יושבת מולה ומסתכלת... הירח מאיר את פניה, שאני רגילה כל
כך לראות. פנים בלי הבעה, בלי רגש, בלי כלום. היא שותה כוס
ועוד כוס, ועוד אחת, מרוקנת אותן במהירות בזו אחר זו. אך גם
אחרי כל מה ששתתה נראה כי האלכוהול לא משפיע עליה כלל. עליך
כן. מוחה עדיין צלול וחד, והיא, כמו תמיד, בשליטה מלאה. תמיד
קרה ומחושבת, כמו סוכן בריטי בסרט ריגול ישן. היא לא מפחדת
מכלום... או ככה לפחות חושבים כולם. כן, אתה כמו כולם. אבל לא
אני. אני יודעת שיש דבר אחד שהיא כן מפחדת ממנו. היא מפחדת
לאבד שליטה. או יותר נכון, היא מפחדת להראות לעולם שהשליטה
חומקת מבין אצבעותיה... בת חמש עשרה עם עיניים של בת עשרים
וחמש. רק הן, שני כדורי אש בוערים בפניה הקפואים של מלכת הקרח.
עיני נמר שמבטן חודר עמוק. אומרים שהעיניים הם החלון לנשמה.
העיניים שלה היו החלון לנשמותיהם. כן, גם לנשמתך. בעיניה היא
יודעת לקרוא אותם ואת מחשבותיהם. כן, גם אותך. תמיד צעד אחד
לפניך! אמנם בתור גבר היא תיתן לך את ההרגשה שאתה שולט במצב,
אך בעצם אתה, כן אתה, נמצא בדיוק איפה שהיא רוצה שתהיה. כמו
גוש חומר בידיו של פסל מיומן. תפקידם של הגברים בחייה, כן גם
שלך, היה ונשאר רק להסיח את דעתה מהשעמום הכבד שעוטף אותה. רק
למשך לילה אחד או שניים...
       תמיד רוצה את הפרי האסור, רק המים הגנובים ימתקו
לחיכה. אם היא לא תוכל להשיג אותך, היא רק תרצה אותך יותר. אך
ברגע שתהיה שלה, משיכתך תעלם ואתה תאבד כל משמעות בעיניה...כך
זה קורה תמיד.  כן, זה יקרה גם לך. היא מקרה טיפוסי, ככה זה
אצל רוב האנשים בגילה (אם אפשר לקרוא להם אנשים). אבל היא, היא
עדין משהו מיוחד. וגם אתה. אותך היא באמת רוצה, וכבר די הרבה
זמן. אבל שלושתנו יודעים שלא, לא אותך. היא רק רוצה לרצות
אותך. ותסמוך עלי, זה יעבור כמו בכל פעם.
       גם השעות עוברות על הגג הזה. אבל אנחנו לא שמים לב.
כן, גם אתה. אולי זה בגלל השקט. דממה מעיקה שממלאת כל פינה
במחוזה של השטן. גג מעל הכביש הראשי של הרצליה פיתוח, ליל שישי
והרחובות של שכונת ילדי השמנת עמוסים במכוניות. רק אנחנו,
שוכני הגג של אשת השטן, רואים את אור המכוניות המשתקף בחלונות
הבתים הסמוכים, ולא שומעים דבר. רק הנימה הצינית שבקולה הצרוד
מפרה את הדממה שבראשינו. לקולם של האחרים אין חשיבות. לא, גם
לא לשלך. עכשיו כבר כולנו מסתכלים עליה. כן, כולנו כמוך.      
       
       בינתיים הירח המשיך בדרכו והשחר מתדפק על שעריה של
פיסת השמים שלי, שלך, שלה. מעלינו, כל דמויות המשנה בסרט
הפסיכולוגי המטורף שלה, השמים עדיין מכוסים בשמיכה
כחולה-שחורה. ורק אליה מנסות להגיע קרני השמש הדקות והרחוקות
של השחר המפציע ממזרח. אבל הן לא מצליחות  לגעת, שום דבר לא
יכול לגעת בה. לא, גם לא אתה.

       אני יושבת מולה ומסתכלת... ורק שבריר שניה מאוחר יותר
המראה הגדולה מנופצת לרסיסים על הכביש הראשי של הרצליה פיתוח.
ציפורים מתחילות לצייץ אל עבר השחר הממאן לבוא, אך רק אני
שומעת. רק אני יודעת. הם, שאר שוכני הגג שלי, עדיין מוקפים
בדממה המעיקה של אפלת הלילה הכחולה-שחורה. כן בחור, גם אתה.