אני זוכר את אותו יום חמישי בצהריים, שראיתי אותה, זה היה
כשאני ואלעד הגענו לקיבוץ משואה, לעבור סמינר כהכנה למשלחת
לפולין מטעם מד"א. זה היה יום חמישי, ספק אביבי ספק קייצי, כל
אותו היום מהבוקר נסענו ונסענו עד שמוטי, מי שהיה אחראי על
הנסיעה אסף אותנו, מתחנת הרכבת בנתניה. להוציא את העובדה
שבבוקר פיספסנו את האוטובוס מי-ם לת"א בגלל הכשרון של אלעד
לאחר ברבע שעה, בילינו את 20 הדקות הבאות בלהמתין לבד
לאוטובוס, בקור הירושלמי(יש לציין שהיה מדובר בשבע בבוקר) לבד
כשרק כרטיסן זקן של אגד היה בקופות.
השיחה ביני לבין אלעד, כל הנסיעה לשם היתה לגביי בנות במד"א
ודרכי הבילוי של כ"א. אני הייתי כבר שנה שנייה במד"א, אחראי
משמרת של שתי משמרות ואלעד היה מתנדב חדש, כל ההיכרות ביננו
היתה רק מהתחנה.
הגענו לתל אביב, לחות מזוויעה, טמפרטורה גבוהה עד כדי כך שבצל
היה אפילו יותר חם מבחוץ, ונכנסו לתחנת הרכבת, שם היה עולם
חדש, אף פעם לא נסענו ברכבת. ירדנו לרציף וחיכינו, כמובן ששוב
פעם איחרנו לרכבת, בגלל שאלעד, התעקש, איך לא, לקנות משהו
לאכול במזנון.
הפעם המתנו קצת פחות זמן, אך כל דקה נראתה כמו נצח, עלינו על
הרכבת, וממש התלהבנו ממוכר העיתונים שהציע לנו עיתון, שוקו
ומחזיק מפתחות בעשרה שקלים, מחזיק המפתחות היה בצורת חמסה
משונה ומושכת את העין, החלטתי להעניק אותה לאימי כמתנה,
במיוחד מאחר והתחילה להתעסק בכל ענייני המיסטיקה השונים
והמשונים. הגענו לנתניה ומוטי חיכה לנו ברכב הסעות, גדול שפעם
היה אמבולנס, שם חיכו לנו, אלירן ומירב שהתברר כי גם הם
משתתפים במשלחת. לאחר נסיעה של חמש דקות הגענו לקיבוץ, לא
ראיתי עוד אנשים, הוצאנו את התיקים מהרכב וצעדנו לעבר חדר
האוכל, שם היה אמור לחכות לנו "כיבוד קל". לפתע ראיתי קבוצת
ילדים, בגילי, יוצאת מהשביל של חדר האוכל וצועדת לכיווננו. אז
ראיתי אותה, היא היתה עטופה בהילה שכזאת, היא בלטה יותר מכולם
ולא הבנתי למה.
"אתם מירושלים?, אתם מכירים את גלעד?" ניגש אלי נער, בערך
בגובה שלי עם עיניים נוצצות, "כן, בטח עניתי, הוא בבית ספר
שלי". "אני אדיר" ניגש אלי ולחץ לי את היד, "אני טל, נעים
מאוד". לא יודע למה אבל הייתי בטוח שמדובר בכפיל של משה דץ,
ולכן בהתחלה עוד קראתי לו אדיר אבל כעבור כמה פעמים פשוט לא
עמדתי בזה, והתחלתי לקרוא לו "דץ", הדבר רק החמיא לו ועובדה
לכך שמאוד התקרבנו במשך אותו יום ובכלל אפילו עד כתיבת שורות
אלו.
נכנסו לחדר האוכל, הצגנו את עצמנו ומוטי סיפר לנו מה הולך
לקרות בעצם ביומיים האלו. לאחר השיחה חילקו אותנו לחדרים,
ומוטי בא עם חולצות המדים, שאיתן היו אמורים לעמוד בטקס ביום
השואה בפולין, הן היו יפות חדשות וארוזות בשקית הניילון כמו
בחנויות של הבגדים היקרים.
אחרי שהתארגנו ונחנו מעט, נפגשנו שוב והפעם לשם תחילת הסמינר,
המנחה שלנו, סימונה, שהיתה בעלת מבטא תימני חריף, הציגה את
עצמה והתחלנו לצפות בסרט שנקרא (איך לא) "אמבולנס". ישבתי קרוב
מאוד אליה, לא יודע למה, אולי מתוך אינסטינקט, מתישהו התחלנו
להחליף כמה מילים, ופשוט להכיר אחד את השני. כמובן שאלעד, אולי
מתוך רגשי קינאה ואולי פשוט סתם ככה מתוך יומרנות, הוציא את
הפלאפון שלו וכתב לה הודעה, "אני חושב שמישהו נדלק עלייך",
נודע לי ממנה מאוחר יותר, היא חייכה חצי מתוך מבוכה חצי מתוך
הדדיות. לא כעסתי עליו פשוט זה נורא עיצבן אותי שהוא תקוע לי
עמוק בתוך כל מה שאני עושה. לא היינו חברים, רק הכרנו פה ושם
מהתחנה אבל לא יותר מזה. השיחה התגלגלה, "אני אוכלת כמעט כל
יום בבורגר ראנץ', אני פשוט מתה על בשר" סיפרה לי, והראתה את
הפאנל של הפלאפון שקיבלה כמתנה לקניית הארוחה. הנהנתי בראש
ואמרתי שאוכל זה בהחלט אחת מדאגותיי בעקבות הנסיעה לפולין, לא
בגלל הכשרות, בגלל הכמות. "אני אוכל המון" אמרתי, "לא רואים
עלייך, אני שונאת את אלה, אוכלים ואוכלים ונראים כאילו הם
אנורקסים" ענתה בחיוך כובש.
מתישהו אחרי מספר סרטים, חזרנו לחדר האוכל של הקיבוץ הפעם לשם
שינוי, בשביל לאכול, מוטי, שהיה אחראי מתנדבי נוער ארצי ואחראי
על המשלחת, ישב לאכול איתנו, "אתה חושב שיש סיכוי שיעשו עלינו
כתבה?" שאלה מאיה, גם היא מהמשלחת, "תראי, זו לא השנה הראשונה
שיוצאת משלחת, אבל אם תרצו יהיה אפשר לכתוב עליכם בעיתון של
מד"א, כשהוא ייצא" ענה מוטי, "ומדים נקבל?, כאילו יש לי מדים
אבל אני רוצה עוד זוג!" שאלה גל, השיחה המשיכה וכללה שאלות
רבות לגביי המשלחת ולגביי מד"א והמתנדבים לבסוף אני ואדיר
התחלנו להשתעמם, קמנו, פנינו את הצלחות והחלטנו לצאת לעשות
סיבוב בקיבוץ.

צעדנו בשבילי הקיבוץ, תחת צילם של העצים השונים, שכמדריך
טיולים הייתי אמור לזהות מיד, "מאיפה אתה מכיר את גלעד" שאלתי,
"הוא איתי באיזה קורס של מד"א" ענה והפנה את תשומת ליבי לעבר
מגרש דשא ענקי שהסתתר מאחורי במת זיכרון לטקסים שהייתה עדיין
בתהליכי בנייה. "תראה" אמר, "אם רק היה פה כדור!", "חייכתי
אליו, ושאלתי אם הוא יודע איפה כולם, "הם בטוח הלכו למכולת,
יאללה בוא", כשהגענו ראינו את שאר חברי המשלחת יושבים על ספסלי
עץ שהיו ממש בכניסת המכולת, "בא לי ארטיק, מישהו בא איתי?"
שאלה גל, הד שלם של "אני בא" נשמע באותו רגע, קמנו ונכנסנו
למכולת, לאחר שרוקנו את המדפים, יצאנו וחזרנו לשבת על הספסלים
עד שהבחנו בגן שעשועים מעץ שהיה ממש לידנו.
לאחר סיבוב בכל המתקנים, טיפסנו כולנו, כל החבורה "למגדל". שם
ישבנו וניהלנו שיחה "מאוד מעמיקה" אודות מה שנעשה בפולין,
ואודות מד"א והחיים הפרטיים שלנו. בשלב מסויים כולם פרשו לנוח
קצת מחום הצהריים, כולם חוץ ממני וממנה, נשארנו רק אני והיא,
לבד.

היא ישבה עם הפנים אלי, והתחלנו לגלגל שיחה אודות הדברים הכי
נסתרים בחיים שלנו. לה משום מה היה המון מה לספר, ולא יודע
איך, אבל גם דברים שלא מספרים שבנאדם שמכירים רק שלוש שעות היו
שם. היא עברה המון דברים טראומתים, בינהם אובדן ומוות, ניסיתי
להראות הזדהות, אחרי הכל גם לי לא היה חסר צרות בחיים.
לא יודע מה זה היה, אבל היא פשוט משכה אותי. אולי היו אלה
העיניים הירוקות, אולי זה היה שיער הדבש המתולתל, ואולי היה זה
הביטחון העצמי הגבוה שבלט אצלה והיה זהה לשלי. "מה השעה, אני
חושב שאנחנו צריכים לחזור, ההפסקה נגמרה" ציינתי, ירדנו מהמתקן
והתחלנו ללכת לעבר הכיתה, תוך כדי ההליכה המשכנו לנהל את השיחה
אודות "כל החרא". כשממש היינו קרובים לכיתות הלימוד, ראיתי שיח
ורדים, לא יודע למה הרגשתי צורך לקטוף לה ורד, אבל ויתרתי על
הרעיון. כשהגענו ליד הכיתה, היא סיפרה לי ולחברי המשלחת שעמדו
ממש קרוב אלינו, שהיא מתאמנת באיזה אומנות לחימה, שאין לי מושג
איך רושמים אותה, כבר חודש והיא יודעת כל מיני תרגילים והדגימה
לנו. כשמוטי בא עם המפתח, איכשהו בטעות, תוך כדי כניסה לכיתה,
נתתי לה מכה דיי כואבת, והיא פלטה "משוגע, תראה לאן אתה הולך",
אני שלא רציתי לפגוע ביחסים שהתחילו בנינו או אפילו רק בתור
חברי אותה משלחת, שהולכים לבלות ביחד את הנסיעה החשובה ביותר
בחיים,  יצאתי מיד מהכיתה והלכתי לעבר אותו שיח ורדים שראיתי
מקודם, קטפתי אחד וחזרתי לכיתה, הסתרתי אותו מאחורי גבי לקחתי
נשימה עמוקה ואמרתי "לפני שאת אומרת משהו, או מקללת, יש לי
משהו להגיד לך, יש שתי דרכים לעשות את זה, או שאת תיתני לי
סטירה והכל ייגמר או שפשוט אני יביך את עצמי", אמרתי ונתתי לה
את הורד, "ודרך אגב, סליחה". "כנראה שכבר בחרת דרך" אמרה ושוב
חייכה את החיוך המדהים שלה, ונתנה לי חיבוק סולח.
"טל, בבקשה תשב" אמרה ציונה, "אני רוצה להתחיל". ביקשתי את
סליחתה והתיישבתי מיד, איך לא, ליד מעיין.

כשיצאנו מהכיתה היה כבר חושך בחוץ, "יש לכם חצי שעה עד ארוחת
הערב, אתם יכולים להתקלח בינתיים" תידרך מוטי, ביחד עם אדיר
ואלעד הלכתי לחדר והתחלתי להתארגן לקראת רחצה, אלירן שהיה גם
איתנו בחדר, קרא לי לפתע "טל, אתה יכול לבוא שנייה?", "כן,
בטח" אמרתי ויצאנו לחצר של החדרים והתיישבנו על אחד הספסלים.
"נכון מירב?, אני דלוק עלייה, ולא יודע מה לעשות" אמר, "אולי
הכי טוב שתגיד לה את זה, תראה, מה שקורה ביני למעיין גם כן
עדיין לא ברור, ואני מתכוון לשאול אותה בקרוב". המשכנו לדבר על
מירב ומעיין ובכלל על מד"א והמשלחת, הוא התחיל לספר על עצמו
כשלפתע שמענו קריאות, "טל!", "אלירן!", "בואו לאכול", הסתובבנו
וראיתי את ליאור ורוסטיסלב, גם הם חברי משלחת, נועלים את הדלת
של חדרם ובאים לכיוונו. קמנו והלכנו לחדר האוכל.
הארוחה שהיתה "קלה" בהחלט לא השביעה איש מאיתנו והצלחנו לשכנע
את מוטי שיסיע אותנו לקנות פיצה, החלטנו מי ייסע, כשיוסי, האיש
והאגדה, אירגן את הכספים, ואת ההזמנות, בינתיים ניצלתי את הזמן
להמשיך את השיחה עם מעיין. התיישבנו על מדרכה שהיתה בצידי שביל
נסתר, "נו, אז מה את אומרת על המשלחת?", שאלתי, "יש פשוט אחלה
אנשים!", "כן נכון, אני לא רואה את עצמי יוצא עם המשלחת של בית
ספר, כל הערסים והברנג'ה". היא חייכה, יוסי קרא בקולו הערב,
וחיפש אותנו, "הוא נראה לי בן אדם מדהים", אמרתי לה, "כן, הוא
עוד יפתיע אותנו, שמעתי עליו דברים טובים" אמרה תוך כדי משחק
עם עלה יבש שהרימה מהריצפה, "טלללללללל, מעייןןןןןןןןןןן"
הפציע שוב יוסי, "יאללה אני חושב שכדאי שנחזור", קמתי והושטתי
לה יד בשביל לעזור לה לקום, "תודה" אמרה, כשהגענו לרחבת החדרים
שמתי לב כי אנחנו עדיין אוחזים ידיים, אולי בטבעיות, אולי סתם
ככה. כשכל ענייני הכספים והזמנות היו מוכנים, אלירן קרא למוטי
והלכנו לכיוון הרכב. אני ומעיין נכנסנו לספסל האמצעי, אלירן
ישב מקדימה, ויוסי בספסל שמאחורנו.
נשכבתי על הספסל כשראשי מונח על רגליה והמשכנו לדבר, הפעם יותר
בשקט, כדי לא להרוס את האינטימיות שגם ככה היתה הרוסה עקב
ההמוניות שמסביב. הגענו למרכז קניות גדול, וכל החנויות היו
סגורות, המשכנו לחנות,  חצי פיצרייה חצי פיצוציה ומוטי החנה את
הרכב, ירדנו כולנו מהרכב ונכנסנו פנימה, הזמנו 3-4 מגשים
וביררנו לגביי הנחות ומבצעים. המוכר התחיל להכין את הפיצות
בעוד שאני ומעיין עמדנו חבוקים בסמוך לרכב, בפעם הראשונה מאז
שהתחלתי לדבר עם מעיין, הבנתי פחות או יותר מה קורה.
"מעיין, את בחדר עם מירב נכון?" שאלתי, "כן, למה?", "לא סתם,
את יודעת במקרה מה היא אמרה על אלירן?", "זה בדיוק מה שהיא
ביקשה ממני לשאול אותך עליו".
צחקנו שנינו והחלטנו כי נצא זוג מהסמינר הזה, אנחנו לא נהיה
לבד, מירב ואלירן יהיו איתנו באותה סירה.
לאחר כמחצית השעה של שיחה ותכנונים לגביי כל התחבולות שנעשה
כדי לשדך בינהם, הגיע יוסי עם הפיצות ואני ומעיין עלינו לרכב,
הפעם, כשאני יושב וראשה על רגליי. כל הנסיעה נסינו לפתות את
יוסי לתת לנו משולש קטן אחד, "יוסי הם לא ישימו לב", אמרתי,
"זה רק משולש אחד קטן" השלימה אותי מעיין,  וראיתי בזווית העין
את מוטי בפעם השנייה מתחילת הסמינר, צוחק.
כשהגענו לקיבוץ נראינו כאילו אנחנו חברי ארגון הומניטרי (בעצם
היינו כאלה), המחלקים מצרכי מזון לנזקקים. התנפלות של כל שאר
חברי המשלחת המורעבים על מגשי הפיצה, אכלנו משולש כ"א והנחנו
מגש אחד בחדרם של מעיין ומירב, "הלילה אנחנו ישנים כאן" אמרתי
לאלירן בתוספת קריצה.
סיימנו את המנה הראשונה והלכנו לעוד מפגש שהיה אמור להיות קצר
בנושא מנהיגים ותקשורת או משהו כזה, ניכר שהעייפות השפיעה עליי
באותה שעה.

פרק 2

התעוררתי. זה היה באוטובוס שלנו, היינו יחד עם קבוצה מתיכון של
קיבוצים ומושבים מהדרום. ישבתי לבד. היא החליטה לשבת ליד יוסי,
משום מה. אני ואדיר עלינו אחרונים לאוטובוס, זה היה אחרי
שהכנסנו את המזוודות של כולם לתא מטען, בעוד שהאחרים תפסו להם
מקומות והשתעשעו בשלג הרך והמלטף שהיה בקרקוב.

כל הטיסה ישבתי לידה. בהמראה, החזקנו ידיים, זה היה הרגע הכי
טוב שהיה לי איתה. זאת היתה הטיסה הראשונה שלי לחו"ל בעוד
שבדרכון שלה לא היו חסרות חותמות. התחלנו לפתוח את מכתבי המטוס
שקיבלנו כל אחד מחבריו הקרובים.
"אני כבר מאוד מאוד מתגעגעת, באמת באמת" סיימה מיכל, הידידה
הכי טובה שלי את מכתבה. בעוד שאני מתחיל לפתוח את המכתב הבא
שקיבלתי מהצוות שלי במד"א, היא התחילה לצחוק בפראות, תמונה
מצחיקה ששלחה לה חברה שלה, היה כנראה הגורם. שמתי לב שמשהוא
השתנה, שמשהו לא אותו הדבר.
ליאון שהיה חבר משלחת, באוטובוס אחר התיישב לידי והתחלנו
לשוחח, מעיין היתה עם אוזניות עליה ורק אחרי 5 דקות שמה לב
שבעצם אני מדבר עם מישהו.
הוא היה בחור נחמד, נראה כי יש לו אחלה ראש על הכתפיים. התחלנו
לדבר לגביי משהו, כשמעיין החליטה להתערב, "היי אני מעיין". הוא
הציג את עצמו, בשלב מסויים זה היה נראה כאילו היא מנסה להתחיל
איתו, ואף נראה היה כאילו אני מפריע, קמתי ועברתי ליד ערן
וליאור ושאלתי אודות חג הפסח המייגע שבדיוק הסתיים. לאחר מכן
כשחזרתי הוא כבר לא ישב לידה, ועוד לפני שהערתי משהו ציני,
הגיעה הארוחה, ספק ארוחת ערב, ספק ארוחת בוקר. השתקעתי בארוחה
והעדפתי לחזור בראשי כמה ימים אחורה.

שבוע ומשהו לפני הטיסה הגיעו כל חברי המשלחת לי-ם, למפגש מטוס
ותדריך בטיחותי. המפגש היה יומיים או שלושה אחרי אחד מהפיגועים
בגבעה הצרפתית. אותו פיגוע שאני מונצח בערוץ חדשות אמריקאי
כשאני עומד ליד חבר שלי ומדבר בפלאפון. כמובן שההומור השחור רץ
במהלך כל הנסיעה באוטובוסים. התחלנו את הבוקר בבגט שהיה אהוב
עליי במיוחד במהלך משמרות במד"א. לקחתי את המנה הקבועה שלי,
"נו, אתה כבר מכיר מה אני אוהב" אמרתי למוכר בתוספת קריצה.
המשכנו לעבר תחנה מרכזית חדשה-ישנה וחיכנו לשאר חברי המשלחת,
כשהם הגיעו החלטנו לקחת את האוטובוס לכיוון מקום המפגש. הייתי
עם מצלמת וידאו, החלטתי להנציח כל מיני רגעים שונים, לאו דווקא
עם מעיין.
כמובן שהיו קטעים רבים שייזכרו אצלי לנצח, בדיחות משלחת אתם
יודעים, בעיקר ניסיון להפגין שימחת התבגרות. שנה אחרי הנסיעה,
בצפייה בקלטת, מתחברות לי כל מיני נקודות שלא קישרתי בזמנו.
לעולם לא אוכל לשכוח את ערן, ואת אחראי המתנדבים הלחוץ שלו
שהתקשר כל 2 דקות לוודא שהוא עדיין חי. איך אוכל לשכוח את
העובדה שגל ומאיה ירדו תחנה אחת אחרי שכולנו ירדנו מהאוטובוס,
וכמובן איך אוכל לשכוח את החיקויים המרהיבים של אדיר. הכנס היה
משעמם, כהרגלם של כנסים. מוטי חילק לנו את חולצות המשלחת,
המעילים ושאר מתנות מטעם מד"א. הכנס כלל תדריך ביטחוני הצגה של
חברי המשלחת, וחלוקה של תפקידים לטקס המשותף שלנו ושל בית הספר
שהצטרפנו אליו. מוטי קרא לי ולאחד מ"מרחבים" הוא אמר שאנחנו
דומיננטים וביקש שנדאג לגיבוש של 2 הקבוצות עוד בטיסה, הסכמנו
ולקראת סיכום המפגש העליתי רעיון: "הטיסה היא בצאת פסח, אני
מוכן לקנות פיתות וחומוס ולהביא לשדה תעופה, מי שמעוניין שיתן
לי חמישה שקלים". הרעיון הכה גלים ועד מהרה הייתי עסוק בלרשום
את המשלמים. המפגש הסתיים. נסענו חזרה לתחנה מרכזית, ומילאנו
את הבטן בשווארמה עמוסת כל טוב. חילקנו מוצרים "חיוניים" שכל
אחד מאיתנו חשב שצריך להביא. החל ברדיו טייפ וכלה במונופול.
ליוויתי את כל ה"חוצניקים" אל תחנת האוטובוס ואל הרציף המיועד.
אני שהחלטתי לנסוע הביתה, הגעתי לתחנה ותוך כדי הנסיעה התחלתי
להריץ לאחור את הסרט ולצפות שוב ושוב בהתגלגלות האירועים.

שלושה ימים אחרי אותו מפגש, ישבתי בכיסא הנדנדה במרפסת ושמעתי
את דיסק האוסף של איפה הילד. זה היה ביום שבת אחד, שטוף שמש.
החלטתי לשלוח למעיין מכתב, שאמור היה להביע את ריגשותיי כלפיה.
"לאן לאן הולכות השנים, הזמן הזמן בורח איתן" שר חמי רודנר,
אולי בעקבות אותו לילה בסמינר בחרתי בשיר, "אני יכול להביט בך
שעות כשאת ישנה, מכורבלת כמו גורת חתלתולה קטנה" אולי בגלל
שהוא פשוט נראה לי מתאים. לקח לה כמה ימים לשלוח הודעת טקסט
בפלאפון כדי שאני יבין שהיא קיבלה את המכתב, אולם עצם העובדה
שלקח לה חמישה ימים להגיב גרם לי לחשוב שקרה משהו.

תוך כדי כתיבת המכתב למעיין, כשאני מחזיר קדימה ואחורה את
הדיסק כדי לרשום בדיוק את מילות השיר שבחרתי, נזכרתי פתאום
באותו יום שחזרתי מהסמינר, יום שישי שרבי ביותר, חזרתי הביתה
באותו אוטובוס עם אלעד,  ירדתי ליד התיכון שבו אני לומד שנמצא
ממול לביתי. היה פקק תנועה ענקי, שלא מאפיין את השעה הזאת ביום
שישי, כנראה תיק שנחשב לחפץ חשוד. "השמיניסטים של בית ספר חזרו
היום מטיול שנתי, זה בטוח של אחד התלמידים" אמרתי לשוטר שמנע
את מעבר הולכי הרגל. לאחר עיכוב מעצבן של חצי שעה, הגעתי
הביתה, עייף, דביק ובעיקר מלא חוויות לשתף, זרקתי את התיק
בכניסה לבית, קפצתי על הטלפון וחייגתי למיכל. אימא נכנסה ושאלה
אם לא מגיע לה לקבל פירוט על הסמינר, הסברתי לה שזו שיחה
חשובה, ושאין לי כוח עכשיו לדבר איתה על זה. קבעתי עם מיכל
ללכת לאיזה סרט בסינימטק.

"את קרן השמש שלי, קרן השמש היחידה שלי, את גורמת לי להיות שמח
כשהשמיים אפורים, בבקשה אל תיקחו את קרן השמש ממני" ניגן פס
הקול בסרט, באופן אינסטינקטיבי רשמתי את מילות השיר ושלחתי
למעיין. מה לעשות הייתי מאוהב. "הדבר הכי חשוב שתלמד בחיים, זה
לאהוב ולהיות נאהב בחזרה" למדתי חצי שנה מאוחר יותר, בסרט
שצפיתי (איך לא) עם מיכל.

התעוררתי, הדיסק הטרי של משינה, שקניתי בדיוטי פרי, נגמר.
מעיין נרדמה לידי כאשר האוזניות על ראשה. ומוזיקה מזדמזמת לה
ברקע. הייתי רעב. היה לי קר והרגשתי מוזר. לבשתי את ז'קט הפליז
וחיסלתי חטיף שוקולד בהינף יד. והדיילות החלו לבקש מכולם לשבת
כי עוד מעט נוחתים. "כבר?" חשבתי לעצמי, "עוד לא המראנו, עוד
לא הספקתי לדבר עם אף אחד". הערתי את מעיין והתחלנו להתארגן
לקראת הנחיתה. מחיאות הכפיים נשמעו כקהל אוהדי קבוצת כדורגל
בליגת המשנה המודים לקבוצתם על משחק ממוצע, לאחר הנחיתה, לקחנו
את התיקים שהעלנו למטוס והתקדמנו לכיוון היציאה.

פולין קיבלה אותנו כגן עדן הפותח את שעריו. שלג החל לרדת עם
צאתנו לגרם המדרגות. זה היה מדהים. חושך מוחלט, קור אימים ורוח
מקפיא שיכולה לגרום רק לישראלים להתחיל לשחק במלחמות שלג בחמש
לפנות בוקר. האוטובוס המיוחד של שדה התעופה הגיע, כולם הסתערו
עליו בתקווה שהנהג הפעיל חימום. נראה היה שלנהג היה הכפור כרוח
קרירה המנשבת בעורפו, כמובן שהיה את מי שטען שהכל קונספירציה
אחת גדולה ושבעצם הנהג אנטישמי ורוצה שנקפא בקור.
כנראה שאותו נער "טעון הקיפוח" צדק, ביקורת הדרכונים בקרקוב,
הפעילה רק עמדה אחת למטוס שלם. לקח לפולנים חצי שעה כדי להבין
כי מדובר בקבוצה "גדולה" ונפתחו שאר העמדות. אף על פי שזו היתה
נסיעתי הראשונה לחו"ל, עמדתי דיי טוב יחסית לשאר חברי המשלחת,
כולנו עמדנו מסביב לסרט נע, וחיכינו למזוודות שסומנו מבעוד
מועד. אדיר, הצליח להשיג עגלה, וכמו ישראלים טובים העמסנו עליה
כמות מזוודות של שלושה אנשים. אני דחפתי את העגלה ואלירן ואדיר
השתדלו שאף מזוודה לא טיפול. נכנסנו כקבוצה אחת ל"מסלול הירוק"
ומולנו נגלה הטרמינל של קרקוב, "זהו, אנחנו כאן" נפלט לערן
בלחישה.
כשיצאנו מהטרמינל, השלג בחוץ רק התחזק. חיפשנו את האוטובוס
שלנו שסומן בסיפרה שלוש עם האות האנגלית "סי". הנהג הסימפתי
הכין מראש את תאי המטען פתוחים. מעיין, יוסי ושאר חברי המשלחת
עלו לאוטובוס כדי לתפוס מקומות ישיבה ולהניח את תיקי הצד
וכמובן לרדת בחזרה למטה ולהתחיל להצטלם בדקות הראשונות שלנו
בפולין. כל זאת בעוד שאני ואדיר התחלנו להעמיס את המזוודות
לתאי המטען.