אני קיטשית, אני בהחלט קיטשית. זה לא דבר כל כך טוב לדעתי אבל
זה אומר שאני לא דבר טוב, אז בעצם... לא יודעת. אני פשוט
מהטיפוסים שאוהבים סוף טוב.

"סליחה, אפשר לשבת לידך?" מישהו קטע את הרהורי הרמתי את עיניי
והן פגשו זוג עיניים חומות שיער בלונדיני ושפתיים יפות כאלה,
כמו שאני אוהבת.
"סליחה אפשר לשבת לידך?" הוא שאל שוב והפעם הדגיש כל הברה, בטח
חשב שאני איזה דיסלקטית שבוהה בו ולא מבינה מה הוא רוצה ממנה.
"כן, בטח"  אמרתי והזזתי את התיק שלי, שיוכל לשבת.
בהיתי בתקרת תחנת האוטובוס ותהיתי עוד כמה זמן יאחר לי 34. "את
יודעת אם 34 עבר כאן?" הוא שאל. המממ הוא נוסע איתי חשבתי
לעצמי.
"גם אני מחכה לו, והוא מאחר".
נו, תאזרי אומץ! תפתחי שיחה, תגידי משהו! .
אני לא בנאדם כל כך ספונטני...
מולנו עבר אוטובוס אחר עם פרסומת לסרט "זה הסיפור שלנו" חייכתי
למראהו, סרט קיטשי. "ראית את הסרט?" הוא שאל, כנראה ראה את
החיוך שלי. אני עד כדי כך שקופה? הסתובבתי אליו "איך..? אתה
קורא מחשבות או משהו?"
שאלתי אותו, "רק אם אני ממש רוצה" הוא ענה, ככה סתם.
עדיין לא החלטתי אם הוא צוחק איתי או לא. "אני לא.."  "מה
לא..?" התבלבלתי "אני לא צוחק איתך".
אוקייייי זה כבר מוגזם! מי הוא שיחדור למחשבות שלי?? "היי!!!
זה לא מצחיק!" אמרתי למראה החיוך שלו. "אני יודע" הוא אמר
וחייך חיוך יותר רחב.
מה? איזה חוצפן, חשבתי לעצמי, רגע.. הוא יודע מה אני חושבת
עכשיו? אמא.. זה מלחיץ בטירוף. הוא מנחש! אני בטוחה.
"סתם.. אני לא, נו אל תיבהלי ככה, לא התכונתי להפחיד אותך, אני
צוחק." נשמתי לרווחה, צירוף מקרים זה הכל!
"אתה באמת הבהלת אותי קצת!" אמרתי לו. "מה הכבדות?" הוא שאל.
האוטובוס הגיע.
כבדות? איזה כבדות? אני כבדה?? מה פתאום?! טוב אז בעצם הוא
בכלל לא מוצא חן בעיני, הוא מקומם אותי! שום שפתיים יפות!

התיישבתי אחרונה וניסיתי בכל הכוח לא לחשוב עליו. הרי רק עכשיו
פגשתי אותו, מה פתאום שאני אחשוב עליו? הייי... ... הוא מתקרב

לכאן הוא מתיישב לידי........................... אוף! (???)
"אני לא כבדה!" אמרתי במחאתיות.
"לא כל כך.. " הוא אמר וקרץ לי.
"תראה, אתה לא מכיר אותי ואתה לא תמתח עליי ביקורת מובן?"
"כן המפקדת!" הוא קם והצדיע לי.
חייכתי, "מצטערת על התוקפנות שלי, אני קצת עצבנית היום".
"זה בסדר" הוא אמר וחייך אליי.
אוף! הוא היה חייב לחייך? האוטובוס נעצר. "תחנה הבאה אני יורד.
החמצתי פנים.
"אז אתה תתקשר?"
מה? אני אמרתי את זה הרגע?, אני לא מאמינה.
"למי?" הוא שאל "אליי.." התבלבלתי. "אני יודע.. אני צריך שם!"
"אה.." הרגשתי מטופשת. "בר" עניתי.
"שם יפה" הוא אמר לי, "תודה" חייכתי.
עכשיו ציפיתי למשפט שכולם אומרים לי 'שם יפה לילדה יפה' אבל
הוא שתק.
"אתה רושם?" הא הוציא עט מהתיק ורשם על הכרטיסייה את הטלפון
שלי. האוטובוס נעצר שוב.
"ביי בר" הוא אמר לי וירד בתחנה.
ככה סתם.
אני אפילו לא יודעת איך קוראים לו.


יומיים אחרי זה אני שוכבת במיטה וחושבת עליו.
הטלפון מצלצל
"הלו?"
"בר?"
"כן"
"זה אני"  
"היי.. "  יופי מתקשר שאני חושבת עליו! אבל זה צירוף מקרים!
בזמן האחרון אני כל הזמן חושבת עליו.

דברנו קצת ואז חשבתי לעצמי שאני רעבה ושממש בא לי את הפיצה
שברחוב יהודה שכל כך טעימה.
"יופי, אז נפגש שם ב 19:00
"אבל.." מה? איך הוא ידע? לעזאזל!.
"ביי" הוא אמר
וניתק.
מזל שישבתי. באמת.
טוב, לפחות הוא התקשר..
יש לי סוף טוב.

בדיוק כמו שאני אוהבת.