זה היה יום שני בבוקר, הלכתי במסלול הקבוע שלי בתל אביב. בחמשת
הרחובות היחידים שאני מכירה. סידרתי את הצעיף, שיחמם אותי
יותר. היה קריר מאוד. חיכיתי לגשם שלא הגיע, אך לפחות הקור שרר
והקל עלי. תוך כדיי הליכה, תשומת לבי נמשכה לחלון ראווה אחד,
חנות שכנראה למכירה. הקירות היו מלוכלכים ביותר ורק נורה קטנה
ומתנדנדת האירה את החלל בפנים ליד הקיר השמאלי עמד סולם קטן,
שלידו עמדה בחורה צעירה, בת עשרים, הערכתי. הבחורה לבשה אוברול
ג'ינס קצר, מה שהעביר בי צמרמורת. אני עם מעיל, שתי חולצות
מתחתיו, צעיף עבה וכובע צמר וקר לי, והיא עם קצר. הבחורה
העבירה מברשת על הקיר שוב ושוב כשמדיי פעם היא טובלת אותו בדלי
שמונח לרגליה. המחזה נראה לי מוזר. בחורה צעירה, עם שיער בהיר
ועיניים ענקיות באמצע יום חורף. המשכתי בדרכי וניסיתי להניח
למחשבותיי, אך כמו שצפיתי, מחשבותיי הם אחד הדברים הכי פחות
ממושמעים שיש ובכל הסידורים שהיו לי באותו יום, הבחורה עמדה
כאילו מאחוריי. מטרידה אותי. כאילו שכחתי אצלה משהו. כאילו היה
לה משהו לספר לי. כאילו היה לי משהו לספר לה.
בדרך חזרה קיוויתי שהיא עדיין תהיה שם. ולשמחתי היא באמת
הייתה. להפתעתי בדיוק באותו מקום. בדיוק מול אותה פינת הקיר
השמאלי שהייתה שם כמה שעות קודם כשעברתי שם. נכנסתי לחדר
המוזר. המברשת נשמטה מידה. "סליחה" אמרתי. "לא התכוונתי להבהיל
אותך" התנצלתי בשקט. "לא. זה בסדר, פשוט חשבתי שנעלתי" היא
הרימה את המברשת מהרצפה והמשיכה בפעולת הצביעה המוזרה כאילו
כלום לא קרה. התקרבתי ושאלתי "מה את עושה?" בלי להפסיק להעביר
את המברשת על הקיר היא ענתה "צובעת את הקיר" ראיתי שהיא הייתה
מרוכזת מאוד אך יחד עם זאת היה בה צליל של ייאוש. הבטתי בשקט
וראיתי שכמה פעמים שהיא מעבירה את המברשת על הקיר, כלום לא
משתנה. הוא נשאר אותו קיר לבן, מלוכלך ומוכתם. הבטתי בדלי, הוא
היה מלא בנוזל חסר צבע. "מה יש בדלי?" שאלתי בתמימות. "מים"
היא ענתה. "מים?" שאלתי. היא לא ענתה. היא המשיכה דקות ארוכות
כשאני תוהה לעצמי מדוע היא מנסה לצבוע קיר עם מים. הבטתי בה,
היא הייתה יפה מאוד. תווי פניה עדינים כל כך נראים כמעט
מצויירים. אחרי זמן לא מדוד היא התיישבה בפינת הקיר והניחה את
ידיה על פניה. דרך חריצי אצבעותיה ראיתי שעיניה הגדולות
מתמלאות דמעות. "למה את בוכה?" שאלתי ברוך הכי גדול שיכולתי
להוציא, תוך כדי שהתכופפתי והתקרבתי אליה. "אני לא מצליחה
לצבוע את הקיר". היא ענתה בדמעות יללניות. "באיזה צבע את רוצה
לצבוע את הקיר?" שאלתי אותה, כמו ששואלים ילדה קטנה. "שקוף"
היא אמרה. באותו רגע התאהבתי בה. "שקוף?" חייכתי. "כן. בצבע של
המים". היא מלמלה. נמלאתי חום אליה. כבר לא היה לי קר. "אי
אפשר לצבוע קיר בשקוף". אמרתי, משתדלת כמה שפחות לנפץ לה את
האשליה. "למה?" היא פערה את עיניה הגדולות. "אני לא יודעת למה.
בטח יש לזה הסבר הגיוני, אבל אי אפשר, הוא פשוט לא נצבע בשקוף.
אבל אם את רוצה אני אתן לך משהו שקוף ונלך לחפש גלידה בצבע הכי
שקוף שנמצא." הוצאתי מהכיס את מחזיק המפתחות שלי וממנו הוצאתי
לב שקוף מקריסטל שהיה מחובר אליו, ליופי. הושטתי לה ביד רועדת.
היא ליטפה את פני ולקחה אותו ביד יציבה. "תודה" היא לחשה.
ניגבתי את דמעותיה. היא התקרבה לפניי, היה לה ריח של בוקר,
נפלא ורענן. היא הצמידה את שפתיה לשפתיי ונישקה אותי ארוכות.
ליטפתי את שיערה הקצר ועזרתי לה לקום. "איך קוראים לך?" שאלתי.
היא לא ענתה. היא הרימה את הדלי ובפתאומיות מוחלטת העיפה אותו
אל הקיר. המים התנפצו עליו בשקט מחריד. הרעש היחיד שהדהד היה
רעש הדלי שפגש את הרצפה. היא קצת נבהלה מעצמה. לי, למרות
ההפתעה, המעשה הזה היה נראה כל כך הגיוני מצידה. כל כך הצעד בא
שהיא הייתה עושה אם הייתי צריכה לנחש, למרות שלא צפיתי את זה.
היא ישבה בחוסר מעשה וחייכה, ברגליים משולבות ויפות, כאילו
מחכה שמשהו יקרה. לא ידעתי מה לעשות אז אמרתי. "טוב, אני
הולכת." היא הרימה את הראש ואמרה "לאן?" הופתעתי מהשאלה
וגמגמתי "הביתה".
"ומה עם הגלידה?"

הלכנו לאכול גלידה. קיבלתי עוד נשיקה קסומה לפרידה ואז היא
הלכה, לכיוון הים. רציתי לרוץ אחריה אבל לא היה לי אומץ. היו
לי חיים מסובכים מדיי בכדי להפיל על הילדה הפשוטה והמסובכת
הזאת. לא לקחתי כתובת וגם לא מספר. גם איך קוראים לה אני לא
יודעת עד היום. אבל בכל פעם שרגליי דורכות באותו רחוב אני
נזכרת בה והולכת לבדוק אם היא שם. אבל אף פעם לא ראיתי אותה
מאז אותו יום. כמו מלאך שבא והלך. ילדה פשוטה שלא צריך לשאול
אותה שאלות כדיי להבין. ומי יודע, אולי היא לקחה את לב הקריסטל
השקוף שלי והלכה לצבוע משהו בים.