כשהייתי בן 7, לקחו אותי לפסיכיאטר. אני לא ממש יודע למה, ואז
גם לא ידעתי שזה פסיכיאטר. אני מניח שלא ממש ידעתי מה זה
"פסיכיאטר". אני רק זוכר שישבתי אצלו בחדר, ואמא אמרה שהאיש
הנחמד הזה הולך לשאול אותי כל מיני שאלות, ושאני אתנהג יפה.
אבא רק עמד בצד ושתק.

האיש הנחמד הראה לי כל מיני תמונות ושאל אותי מה אני רואה. כל
התמונות היו של רובוטריקים ושקרניקים, אבל בשחור - לבן. אחרי
כל תמונה האיש הנחמד עשה פרצוף כאילו הוא מאוד מתרשם, אני חושב
שזה בגלל שזיהיתי בהצלחה כל אחד ואחד מהם בשמו - נהמן,
חיפושית, מגטרון, כוכב צועק, אופטימוס פריים וכו'. אחר כך
יצאתי החוצה, והוא דיבר עם אבא ואמא הרבה זמן. אחר כך החזירו
אותי לבית-ספר, אבל הייתי חייב לבלוע כדורים כל בוקר עד כיתה
ו'.

לא סיפרתי את זה אף פעם לאף אחד, חוץ מלנורית. את נורית הכרתי
בכיתה י"א, והיינו חברים כמעט שלוש שנים. כשסיפרתי לה את זה,
היא אמרה לי שבטח לא היו שם רובוטריקים, אלא סתם כתמים של דיו
שבודקים את הדמיון שלך, ושאנשים עם כל מיני מחלות נפש רואים כל
מיני דברים במקום כתמים. מאז כל פעם כשהיינו רבים היא הייתה
קוראת לי "פסיכי", ואני הייתי קורא לה "ארנבת", כי ככה הילדים
היו צוחקים עליה לפני שהיא עשתה גשר. אחר כך כשהיינו משלימים,
היא הייתה מנשקת אותי ואומרת שהיא אוהבת אותי פסיכי.

אני לא חושב שהייתי פסיכי באמת, אני חושב שפשוט אהבתי
רובוטריקים, ואין בזה שום דבר רע לילד בן 7. בכל מקרה גם אם
הייתי פסיכי זה עבר לי, כי כשהייתי בטירונות סיפרתי את כל זה
גם לקב"ן, ועשו לי את אותם בדיקות, ואמרתי שאני רואה כתמי דיו.
אולי זה בגלל שכבר ידעתי שאלה רק כתמי דיו. בכל מקרה לאט לאט
התחיל להיות לי נחמד בצבא, ולא הייתי הולך יותר לקב"ן. בסוף
הטירונות אפילו קיבלתי את הכומתה של המ"מ שלי, שאמר לי שמאוד
השתפרתי ושבהתחלה הוא חשב שאני מקרה אבוד, ועכשיו אני חייל
מצטיין. כשהייתי חוזר הביתה הייתי רב עם נורית כמו פעם, אבל
היא כבר לא הייתה קוראת לי פסיכי. במקום זה היא רק הייתה
בוכה.

יום אחד חזרתי הביתה, ונורית אמרה לי שאנחנו צריכים לדבר.
אנחנו תמיד מדברים, אבל ידעתי שמשהו לא בסדר, כי היא אף פעם לא
הייתה אומרת "אנחנו צריכים לדבר". ואז היא התחילה להגיד שאני
כבר לא אותו בן-אדם, שזה כבר לא זה, שכבר לא טוב לנו ביחד. לי
דווקא היה טוב איתה, אבל לא רציתי להודות בזה. בכל מקרה כבר
ידעתי שיש לה מישהו אחר, אז לא היה בזה טעם. היא בכתה, וגם אני
רציתי לבכות, אבל לא יכולתי. אחר כך היא הלכה.

אני לא יודע אם זה קשור, אבל אני חושב שזה קצת החזיר לי את
המחלה שלי, כי בכמה חודשים אחרי שהיא עזבה, כשהייתי יוצא
הביתה, כמעט כל בחורה שהייתי רואה ברחוב נראתה לי כמו נורית.