אני לא כל כך מבוגר ועוד לא גמרתי תיכון. אני רואה דברים בצורה
הבוגרת שלי שאולי תהיה בוגרת יחסית לצעירים ממני ואולי ילדותית
למבוגרים ממני אבל עדיין אני יכול לבחון דברים מהמקום שאני
נמצא בו.
אתה חושב שאתה מכיר את עצמך ויודע שאתה נורמלי ובן אדם טוב עד
שיום אחד בגיל שש עשרה כשאתה שרוע על המיטה ביום חמישי
בצהריים, אחרי שלא שמעת את השעון המעורר ולא התייחסת לנסיונות
הנואשים של הוריך להקים אותך שתלך לבית הספר, אתה מרגיש לבד -
אתה מרגיש לא טוב. למען האמת אם נשים את הקלפים על השולחן אתה
מרגיש שאין לך דרך חיים קלה ואתה פתאום יכול לבחון את החיים
שלך לא מהמקום בו אתה נמצא אלא ממקום אחר, לא של אף אחד,
מהמקום בו העולם מסתכל עליך ולא אתה עליו. אני מדמיין לי מקום
ביניים בין העולם האמיתי לעולם שאנחנו חיים בו. אני מדמיין
שאני סוף סוף יכול לראות את שני הצדדים בתמונה והחיים שלי הם
לא כמו שתמיד ראיתי אותם. שאלות רטוריות ופילוסופיות עולות
במחשבתי לגבי עצמי ואני לא מסוגל לענות עליהם. אני לא מסוגל
לחשוב שמי שחשבתי שאני הוא כבר לא אני. ואיזה סרט זה שרק ביום
מעונן חלקית של דצמבר כשאתה במיטה ואיש לא בבית ויש אווירה של
עולם קודר כזה אתה מסוגל להגיע לעומק של בחינת חייך. פשוט סרט.
אני מרגיש שאני לא ממצה את החיים כמו שאני חושב שאני ממצה ביום
יום....השנים עוברות וכמו כולם אתה מרגיש שהן חלפו מהר מדי,
אבל רק במקום בו אתה נמצא, במקום הביניים, אתה יכול לחשוב על
זה ולעצור שנייה ולהתעמק בלמה זה עובר לי מהר כל כך?
אני פתאום קולט שאני חי עם אנשים ילדותיים וחסרי התחשבות, אני
מגלה שהעולם שבו אני חי לא יכול לדמיין מה אני חושב ומרגיש
והוא נותר אנוכי תמיד ולאף אחד אין כבוד אחד לרעהו ואין שום
דבר שאתה יכול לשנות בזה. שום דבר. פשוט אתה רואה את הדברים
כפי שהם באמת נראים ואתה לא מסוגל לשנות כלום.

אז אני חוזר לעולם שבו אנחנו חיים בו ונזכר ברגע שבו יכולתי
לראות את שתי העולמות - גם את העולם האמיתי וממשיך לחיות את
הדרך הקשה ושוכח את הרגע ההוא ומתנהג כמו תמיד, כמו תמיד.