התעוררתי בחמש בבוקר, השעון המעורר הדפוק הזה העיר אותי. חדשות
של גלי-צה"ל בפול-ווליום על הבוקר, זה מה שאני צריך. לא הצלחתי
להרדם בחזרה, ולא היה לי מה לעשות עד תשע, אז סחבתי את עצמי
לטלוויזיה. במשך שעה בהיתי בריקי לייק מדברת עם נשים שזרקו את
בעליהן כי הם היו נמוכים מדי. ואז נזכרתי שאפילו לא צחצחתי
שיניים. אז אמרתי לעצמי, שאני אלך לצחצח שיניים. אבל נשארתי על
הספה, בוהה.

התעוררתי בעשר וחצי, הטלפון מצלצל. זה יוסי מהעבודה. הוא אמר
לזירקין שאני חולה. אני חייב לו. אני תמיד חייב לו. שוב נזכרתי
שאני צריך לצחצח שיניים. אבל אז יוסי שוב התקשר. שאל אם עשיתי
commit לכל הקבצים אתמול בלילה. באמת שאני לא זוכר.

סימה הכינה לי קפה, אמרה שאני בכלל לא ערני, אבל אני הכי ערני
שיש, פשוט קצת התבלבל לי היום. לא שתיתי את הקפה, הייתי עסוק
בלקרוא מאמר על מוזילה 1.0 שיצא היום. זה משהו מיוחד, באמת
שאני מתרגש, אבל, לא יודע, כאילו לפני שנה הייתי קופץ באוויר
וצועק מהחלון, ועכשיו, אין לי כוח.

סימה אומרת שבזמן האחרון אני לא מקשיב, אני לא מרוכז, שאני
מחליף נושאים ושאני לא מתקלח. דווקא התקלחתי אתמול. היא לא
מבינה מה קרה לי, פעם היה כיף בייחד, היום אני בלתי נסבל.
הדלקתי טלוויזיה. איזה אופרת-סבון אוסטרלית. לא ממש ראיתי, זה
סתם פעל ברקע, הפריע לסימה לדבר. ואני, אני חשבתי על השיער
שלה, על הטלפון הקטן ההוא, על איך שהיא עצמה את העיניים לאיזה
עשר דקות בלי לזוז.

סימה כועסת, היא אומרת ששוב אני נרדמתי, שאני נסגר בעולם שלי,
שלא אכפת לי מאחרים. היא יכולה לכעוס, סימה, מותר לה והיא
צודקת בהכל, ואני יודע שיש לי בעיות ושאני צריך להקשיב. אבל גם
ככה אחרי שהיא תחזור מהעבודה בערב, היא כבר תשכח הכל, והיא תשב
צמוד אליי מול הטלוויזיה ואנחנו נראה חדשות ביחד.

יוסי צלצל. זירקין כעס מאוד וחסר לי שאני לא אגיע מחר. בטח,
ברור שאני אגיע.

וסימה כבר הלכה לעבודה. שעתיים והיא חוזרת. הורדתי מוזילה 1.0
אל המחשב, אבל הטלפון צלצל ואחר-כך כבר שכחתי מזה. זאת היתה
אמא. היא רוצה שאני אבוא. מחר בבוקר.

סימה כבר נרדמה, ואני שוכב במיטה וחושב, חושב על משטרים
טוטאליטאריים, ועל אנארכיה, ועל הטבח בג'נין, ועל קומוניזם,
ועל האחד במאי, ועל האחד באפריל, ועל האופציות, ועל האאודי
שרציתי לקנות ואני כבר אף פעם לא אקנה. ועל זה שתכננתי פעם עם
יוסי להתפטר ביחד ולקנות פרארי גדולה.

בעצם זה היה מיכאל. מיכאל שהלך לי בצבא.

ועל איך שהיא התיישבה לידי בלי לשאול, והארנק שנפל לה מהיד,
והעיניים הירוקות שלה, והחולצה הקטנה הזו.

ואיך שהיא ברחה לפני שפתחתי את הפה.

ועל מחר, על תשע שעות מול מחשב, מול פונקציות וסאברוטינות, מול
74,290 שורות (שיהפכו כבר ל-100,000), ועל הפסקות קפה של חמש
דקות ווויכוחים על דיבאגרים ועל ללכת הביתה ולראות חדשות ביחד
עם סימה.