[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שגיא הראל
/
זה לא בשמים

"אחת, שתיים, שלוש" קרא קול מקצה החדר תוך כדי הצבעה תקיפה
עלינו. היו שם, פרט לי, שני אנשים שעמדו לידי ואותו אחד שהצביע
עלינו באומרו לנו את אותם מילים. זו לא היתה השפה שלי, לא
זיהיתי את ההברות או המשקלים. למרות זאת הצלחתי להבין את מה
שהוא אמר כאילו היה הוא אימי שנהגה לדבר איתי מדי יום ביומו.
עצרתי את המחשבות שלי. אימי? 'אמא'? זכרתי את המושג 'אמא', אבל
לא פנים, לא שם, לא קול, לא חיוך ולא כלום.

"מספר שתיים" צעק הקול בפעם השלישית. "התכוונת אליי?" שאלתי,
ידעתי ששמי הוא לא מספר שתיים. הוא הנהן לאות הסכמה. "אבל לא
קוראים לי מספר שתיים" עניתי לו בעדינות, מנסה שלא להרגיז
אותו. הוא חייך. "מצטער" הוא אמר, "איך קוראים לך?". שתקתי.
לא ידעתי.
"יפה, נמשיך. אחת, לך לחדר הימיני שבקצה המסדרון, שלוש לחדר
שלפניו. שתיים נשאר פה." אמר ונעלם. אחת ושלוש יצאו מהדלת
כחיילים ממושמעים וכשהיא נטרקה אחריהם נהפך החדר למקום אחר.
בית. בית מלא בכל מה שיש בבית רגיל. התחלתי להלך בו, לפתוח את
המגירות שהיו מלאות בדפים ואת הארונות שהיו מלאים בספרים. הרבה
זמן עבר ושום דבר לא היה שם לעשות אז הלכתי לישון. בלי שום
צורך בשינה.
                                   



"סונאדור!" הקול העיר אותי בצעקות. זה השם שלי, למשמעו ידעתי
שזה אני, למרות שאוזני מעולם לא שמעו זאת. "כן" הגבתי במהירות.
"שב" הוא הורה, כן עשיתי.
"מי אתה?"
"סונאדור?"
"יפה, מה אתה? אל תנסה אפילו לחשוב על זה, שאלות בסוף. אתה מת,
לפחות ע"פ מושגים גשמיים. ברגע שכבר אינך בין רוחות החיים ישנן
כמה אפשרויות. או שאתה שם מת, למשל בקומה או כערפד, או שאתה פה
ואחר כך שם, לדוגמא: בלידה מחודשת  - מה שאתה שואף להגיע אליו,
או ברוח חיים בלבד - מה שאתה עכשיו. פה, במושגים גשמיים, אתה
למעלה, עם אלוהים. עדכונים: אין אלוהים, זוהי עבודת הסברה של
הממסד לשמירה על אהבת מישהו מול שנאה לאהבה של מישהו אחר. גם
יחסי שנאה ואהבה הם עבודת הסברה, אבל שלנו. אנחנו, המלאכים,
צריכים לשמור על אותם רוחות כלואות, משמע אנשים, שלא יגיעו
לכאן בטרם שאנחנו רוצים אותם כאן. עת איש בהגיעו לכאן היא
כשהוא השלים השלמה פנימית ומוכן לסיבוב נוסף ולא לפני כן. כחלק
מניסיון המניעה הפצנו את האהבה בידיעה שבכל אהבה יש שנאה
ולהפך. עד כן ברור? יפה". הוא המשיך להסביר על כל מיני
פעילויות 'גשמיות' מוכרות שדרשו עדכונים. אני רק הנהנתי.
"המשימה שלך היא להשאיר רוח כלואה, במקרה שהצלחת תמשיך לשלב
הבא. תסתכל מסביב, תלמד את הכל, זאת עירה, זה ביתה, אלו חפציה,
זהו יומנה וזאת היא". באותו רגע נכנסה לחדר מישהי שכנראה יצאה
מהמקלחת. שערה הארוך והרטוב הסתיר את פניה. היא הלכה לכיוון
לוח שנה ומחקה שם תאריך. "כשתסיים", המשיך הקול, "תכנס
לשירותים במסעדה שמול הרחוב ותלחץ על כפתור הורדת המים, כך
תגיע למטה. עד שתסיים לא תוכל לחזור". רציתי להמשיך לחקור את
מראה אך היא נעלמה. "איך אדע אם סיימתי?" שאלתי. אך גם הקול
נעלם.
                                 



הורדתי את המים. אחרי זמן רב (אם אפשר לקרוא לזה זמן) שחקרתי,
קראתי, הסתובבתי ולמדתי כל פרט קטן בעיר השוממת שבה הוצבתי
ובחדר של אותה נערה שאפילו את שמה לא ידעתי, החלטתי שאני
מוכן.
המסעדה רעשה מקולות המאווררים בלבד. על הקיר שמולי השעון הראה
את השעה 10 בבוקר. כך גם נראה הרחוב, שמש אביבית נעימה ליטפה
את מעט העוברים ושבים שצעדו ברחוב. מהבניין שמולו עמדתי יצאה
אותה נערה. שערה הארוך שעוד היה רטוב מהמקלחת היה אסוף ולא נתן
שיראו את תפארתו, היא עטפה עצמה בבגדים ארוכים ושחורים שאפילו
החמיאו לגזרתה. הבנתי שזה אותו היום בו הקול הראה לי אותה
לראשונה.
                                 



לא כל כך רציתי את כל זה, לא היה לי חשק (אם בכלל עדיין יש חשק
במצב בו אתה מת). אני מניח שלאף אחד אין חשק כשמדובר בעזרה לבן
אדם שאתה לא מכיר, במיוחד אם זה במחיר של "להמשיך לשלב הבא".
בלבי תמיד המשכתי להרהר באותו שלב שאליו אני אמור להגיע אך לא
שאלתי אף אחד עליו, אולי כי לא היה את מי לשאול.
                               



את שמה לא ידעתי לעולם. דיברנו כמה פעמים. היא באה לא פעם
לשתות במסעדה (בה עבדתי, כנראה שהיו לבעל המסעדה קשרים מלמעלה)
בשעות המאוחרות והיתה הולכת אחרי שתי כוסות וסיגריה באמצע. כל
הזמן השאול הזה שהכרתי אותה, לא ראיתי אותה פעם אחת מחייכת.
"ממה את עצובה?" שאלתי. מהחיים. "החיים יפים" היא היתה אומרת,
"אבל אין פעם שלא הסתכלתי עליהם כמשהו שהולך להיגמר. אז אני לא
מנצלת אותם, הם נותנים לי מספיק. הם נתנו לי את הילדות הכי
מאושרת באזור הכי נקי אבל הם גם נתנו את המכונית הכי יפה
שנכנסה הכי בנטלי, האהבה הכי גדולה שלי, ועל זה אני מסתכלת כל
יום, על החיים היפים שלי". כשהיא הזכירה את נטלי שלה (שהיתה
החברה הקרובה ביותר אליה, כפי שקראתי ביומן), היא היתה שואפת
חזק את העשן ומשחררת אותו לאט כדי שלא יאבד לה. "אבל אני לא
רוצה להגיע לשלב הבא, אני לא רוצה למות" היא אמרה בלחש פעם.
אחת בלבד.
כשהיא אמרה את זה הבנתי משהו - היא לא היתה זקוקה להצלה, אין
לה שום סיבה להנצל. אז מה אני עדיין עושה בצורה הגשמית שלי?
הרי לא צריך אותי...
באותו לילה בו היא אמרה את זה סגרתי את המסעדה. קניתי לעצמי
משכך כאבים בצורת בירה וישבתי על ראש הבניין כשאני משנן את
המשפט הזה בראש. ואז קפצתי.
                                   



עכשיו אני מיועד לרחם, משכפל לעצמי תאים לאט לאט. רצו להציב
אותי בעוד הצלה עד שגילו שהיא השלימה עם עצמה ולקחו גם אותה.
פגשתי גם את נטלי, גם היא יועדה לרחם והינו יחד בחדר המתנה.
היא סיפרה לי על ההצלה שלה שהתאבדה ועל זה שהיא זוכרת רק דבר
אחד - חברה שהיתה לה שמתה בפנים ועד אותו זמן היא חיפשה אותה.
אמרתי לה שתסתפק בי וכרגע גם היא, לידי, כורמת עור וגידים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מספיק עם
התקציבים,
להתנחלויות,
לקיבוצים
ולשכונות. תקציב
המדינה יועבר
לקרן לעידוד
הסלוגנים.

הקמפיין של
המרגל הלא מועיל
לממשלה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/5/02 19:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שגיא הראל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה