הזיכרון האחרון שיש לי מאח שלי זה היום של הלוויה של ניר. אני
זוכר אותו עומד שם, עם כומתה מסודרת ומדים מצוחצחים שאמא גיהצה
לו. עומד ומסתכל. כל מי שהכיר את ניר ידע שאחי היה החבר הכי
טוב שלו מגיל אפס בערך. כולם ידעו ששניהם היו צמד חמד. ניר
ואמיר. אפילו השמות שלהם מתחרזים. ניר ואמיר. אף אחד אף פעם לא
אמר אמיר וניר, זה נשמע כאילו זה לא מסתדר ביחד. תמיד אמרו את
ניר לפני אמיר. ניר ואמיר. כמו מנגינה...
אני זוכר את אמיר עומד שם, עם הנשק המצוחצח שלו ותג הצנחנים
המבהיק, מסופר ומגולח. תמיד דרשו ממנו בצבא להיות נקי ומצוחצח.
בלי אף כתם אחד. המפקד שלו שנא לכלוך. הוא שנא לכלוך ושנא
אנשים מלוכלכים, או לפחות ככה אמיר סיפר לי שהוא קרא להם. אני
זוכר שזה הרגיז את אמיר, אבל מה הוא כבר יכל לעשות? בצבא אסור
לך אפילו לנשום בלי לבקש רשות מהמפקד.
ניר ואמיר היו דומים כמעט בהכל, הם גם עשו הכל ביחד. הם אפילו
היו ביחד בטירונות וגייסו אותם לאותה פלוגה. האמת, כשאני חושב
על זה, אני אף פעם לא זוכר אותם רבים. אף פעם, חוץ מפעם אחת,
כשניר היה אצלנו והוא ואמיר ישבו בחדר שלי ושל אמיר ושמעו דיסק
של שלמה ארצי. הם התווכחו על פוליטיקה. ניר היה ימני ואמיר היה
שמאלני. זה היה כמה ימים לפני שהם היו אמורים להתייצב בבקו"ם.
את אמיר הכריחו להתגייס לקרבי כי היה לו פרופיל 97. הוא לא רצה
ללכת, אבל מה הוא כבר יכל לעשות? ניר רצה להיות ביחידה קרבית.
אני זוכר שהוא אמר לאמיר שהוא רוצה לתפוס פלשתינאי, להסתכל לו
בעיניים ולדפוק לו כדור בראש. אמיר אמר שזה לא אנושי. הוא אמר
לניר שהמלחמה משפיעה באופן קיצוני על הדעות של כולנו, כולל
הדעות של ניר, ושלפני כמה חודשים ניר היה מדבר אחרת. ניר
התעצבן. הם התחילו לצעוק אחד על השני וניר יצא מהבית שלנו
מעוצבן. לפני שהוא טרק את הדלת הוא אמר לי: "יש לך אח תמים"
ויצא. כמובן שם השלימו אחרי יומיים, אבל זה כבר לא משנה. מה
שמשנה זה המבט שהיה לאמיר בעיניים באותו יום של הלוויה של ניר.
היה לו מבט כועס, מהמבטים האלה שאם למישהו יש בעיניים מבט כזה,
אתה תמות מפחד להתקרב אליו. ואצל אמיר זה היה עוד יותר מפחיד,
כי אמיר אף פעם לא כעס.
אחי היה בחור מאד רגיש. פעם כשהוא ואלה נפרדו הוא לא יצא חודש
מהחדר. לא הלך לבית ספר והכל. זה הרגיז את אמא שלי, אבל היא
ריחמה עליו אז היא נתנה לו. בכל אופן, בלוויה של ניר אמיר לא
בכה. אני לא מתכוון שלא ירדו לו דמעות או שהוא לא עשה קולות של
בכי, אני מתכוון שהעיניים שלו אפילו לא היו אדומות. אפילו
כשהכניסו את הגופה של ניר לתוך הקבר ואמרו קדיש אמיר לא בכה.
הוא רק עמד שם, אוחז בנשק שלו בכל כוחו, והסתכל במבט כועס על
כולם. זה עוד דבר שהיה מוזר, כי אמר נורא שנא את הרובה שלו.
הוא אמר לי פעם שאם לא היו מכניסים אותו לכלא, הוא היה שורף את
הנשק שלו ויוצא לשדה הקרב. הוא אמר שהוא מעדיף למות בעצמו מאשר
להרוג מישהו ולחיות עם זה אחר כך. תמיד כשאמיר היה חוזר הביתה
מהצבא, הדבר הראשון שהוא היה עושה היה להוריד את הנשק ולשים
אותו בצד. אפילו לפני שהוא אמר שלום לאמא. הוא אמר שהוא לא
יכול לסבול שיש לנו דבר כזה בבית.
כל מי שהיה בלוויה אמר שאמיר חייל יפה, אבל אני לא הבנתי איך
חייל יכול להיות יפה. בעיניי אמיר היה יפה הרבה יותר לפני שהוא
התגייס. המדים והנשק כיערו אותו, ומאז שהוא התגייס נהיו לו מין
שני פסים כאלה של קמטים בסוף של הגבות, בצד הפנימי שלהן. כל מי
ששמע או ידע שניר היה החבר הכי טוב של אמיר הלך לאמיר וניסה
לדבר איתו, אבל אמיר שתק. הוא לא הסכים לדבר עם אף אחד. אפילו
לא איתי. אמיר תמיד הסכים לדבר איתי, אבל בלוויה של ניר הוא
לא. הוא פשוט עמד שם, כעס ושתק.  ולמי שהכיר את אמיר טוב זה
היה כמעט עצוב כמו לראות את אמא של ניר בוכה, כי אני למשל אף
פעם לא ראיתי את אמיר ככה. כשנגמרה הלוויה וכולם התחילו ללכת
אמא של ניר הלכה לאמיר וניסתה לדבר איתו. אפילו איתה הוא לא
דיבר, הוא כאילו הסתכל דרכה, כאילו היא היתה שקופה. הסתכל על
הקבר הטרי של ניר. אנחנו הלכנו אחרונים כי אמיר לא הסכים ללכת.
אמא ניסתה לשכנע אותו אבל הוא לא הקשיב לה, הוא רק המשיך עם
המבט הזה שלו שאני בחיים לא אשכח. אני זוכר שרק כשכבר היינו
ממש רחוקים אני הסתובבתי וראיתי את אמיר מתקרב לקבר של ניר
ומתחיל לדבר איתו. כמו שאני מכיר את אמיר, אני חושב שהוא אמר
לניר שהנה, הוא הגשים את מה שהוא כל כך רצה לעשות ושייראה מה
קרה. ניר מת כשהוא תפס פלשתינאי, הסתכל לו בעיניים וירה לו
כדור בראש, ואחר כך אבא של הפלשתינאי שניר הרג בא ודקר את ניר.
שלוש דקירות בחזה ושבע דקירות בגב. ברור שאמיר אמר לו שהוא
אוהב אותו וכל זה, אבל אני חושב שהדבר העיקרי שהוא אמר לו היה
זה. זה ובטח זה שהוא עוד מעט הולך להצטרף אליו.
אמיר חזר הביתה בערב. היה לו מן צבע אפור כזה והעיניים שלו היו
כבויות. הוא לא הוריד כמו תמיד את הנשק שלו, הוא נשאר איתו
ביד. הוא נישק את אמא, את אבא ואותי ונכנס לחדר שלי ושלו עם
הנשק שלו.  הלוויה של אמיר היתה בד' בניסן, יום אחרי הלוויה של
ניר. אני זוכר שהיה חם, אני זוכר צרחות, יללות, דמעות
והיסטריה. אבל אני לא זוכר הרבה. אני לא זוכר כמו שאני זוכר את
הלוויה של ניר. האבסורד...
בסוף הלוויה של אמיר כשכולם כבר הלכו, ניגשתי לקבר של אחי
הגדול והנחתי עליו את הציור של היונה שציירתי בשיעור אומנות,
מוכתם בדם של אמיר.