כבולה בתוך עצמי, מתגלגלת מצד לצד, זזה בלי סוף.
לא יודעת כבר מה לעשות
מפחדת להגיד דברים, לטעות.
כל החיים שלי הם רק פנטזיה, דמיון, שום דבר לא אמיתי, הכל
מאכזב, מדכא.
יושבת מול המחשב שהשיר הכי יפה בעולם מתנגן, שוב ושוב...
ושוב...
בוכה בהיסטריה, התקפי בכי תוקפים אותי בלי סוף במשך שעות, לא
מצליחה להבין מה בדיוק קורה לי וזה משגע אותי.
מנסה להוציא את כל מה שבראש אבל הכל אטום, תקוע שם ולא מוכן
לצאת
מנסה לדבר עם עצמי, מנסה להבין, וכלום, אין תגובה
אני בספק אם מתישהו הרגשת רע כל כך, ועוד מסיבה לא ברורה
במיוחד.
מפחדת ליפול, מפחדת שלא יהיה מי שיחזיק אותי ויהיה לצדי.
מנסה להבהיר נקודה מסוימת לבנאדם שאני כל כך אוהבת, אבל כולי
חרדה ופחד, ואני יודעת שגם אחר כך תבוא החרטה.
לא מסוגלת להאמין לכלום, מוצפת פרנויות, מה לעזאזל אהבה יכולה
לעשות לבנאדם.
לא מצליחה להפסיק לבכות, הרגשה כללית חרא בצורה נוראית.
הייתי נותנת הכל כדי לחזור חצי שנה אחורה, לשנות הכל בצורה הכי
מושלמת שיש, לתקן את כל הטעיות, את כל השטיות שעשיתי, לא הייתה
טיפשה ממני באותה התקופה
בסך הכל הייתי נלהבת לקראת ההתחלה החדשה, לא ציפיתי שהכל יחזור
אליי בצורה כל כך מגעילה במכה אחת. אני שונאת צפיות, תמיד
מתאכזבת.
אני עייפה ואני מנסה לישון, אבל אני לא רגועה, לא שלווה, מוקפת
בדברים רעים שמסתובבים סביבי, לא מסוגלת לעזוב הכל ככה, צריכה
לתקן הכל, לסדר, שהכל יהיה מושלם.
אבל שום דבר לא הולך לפי איך שמצפים, הכל מאכזב תמיד, שום דבר
לא יכול ללכת על הצד הטוב כל הזמן. כל מה שיתחיל טוב ייגמר
בצורה הכי רעה שיש.
נופלת, קמה, בוכה, שותקת, צורחת, משתגעת, כושלת, מתאכזבת,
כואבת, אוהבת, שונאת, מתעבת, מתאהבת, ושוב נופלת.
הכל חוזר על עצמו, כלום לא משתנה.
רק מחכה שזה ייגמר, מחכה ליפול, ליפול ולא לקום.