זאת הייתה תקופה אחרת.
על חלומות היינו מדברים אז. אני זוכר.
מספרים, מדברים, בהתלהבות - בשמחה.
מעולם לא באמת סיימנו את השיחה.
תמיד הייתה נקטעת באמצע איך שהוא, אם בגלל השעה המאוחרת, או
אימא שלי שנהנתה לנדנד לי שהיא צריכה את הטלפון ("ומיד!")
דווקא באמצע...
ואיך תמיד היינו מבטיחים, בעצב, לדבר למחרת... ואף פעם לא
פספסנו שיחה.
אני זוכר.
תקופה אחרת, זמנים אחרים.

שיחות שמסתיימות רק בכוח, כי אין רצון להניח את הטלפון, ללכת
לישון... יום היא ויום אני - לחסוך בהוצאות, כי ההורים
מתלוננים.

הייתי מאושר אז.
המאושר באדם.
מלאך משמיים שהוציאה אותי מהדיכאון, הפכה אותי מבובה מרוטה
ועצובה לאדם שמח.  אני לא חושב שיש לה מושג, עד היום, מה גודל
המעשה שעשתה. איך הצילה אותי... גרשה את העננים השחורים של
העצב, עננים קודרים של אדם בודד, פיזרה את הדיכאון, נלחמה
בייאוש - הביאה את השמש,
הייתה השמש.

הייתי שמח אז, הרגשתי מאושר.
מישהו באמת היה צריך אותי. מישהו אמר "אתה מתקשר מחר, נכון?"
ובאמת התכוון לזה שהוא באמת יחכה מחר לטלפון ממני. וזה לא היה
סתם מישהו - מלאך!
הרגשתי מיוחד, חיוני, אהוב. והייתי שמח...  כל כך שמח...

אני זוכר.