יש לנו במשרד מן מזגן כזה שבעיקר עושה רעש. זה מן פיצוי חלקי
על זה שהוא לא מקרר מספיק. אז הוא מרעיש ככה, בפוזה של קירור
ולפי הרעש נדמה למתקרר התמים שפה יש מינימום, איזה 18 מעלות
נעימות. זאת אומרת מקסימום...

העניין הוא שזה באמת מצליח לו לעבוד ככה על אנשים, במיוחד על
כאלה חדשים שעוד לא מכירים אותו ובאים למשרד לפגישה. הם נכנסים
לחדר שלי, באמצע יולי, יושבים מולי. "או איזה יופי, אני שומע
שהמזגן עובד" הם אומרים. ובאמת, פתאום הם מפסיקים להזיע ונעשה
להם נחמד ונעים והמזגן הבן זונה הזה מחייך לעצמו, כי הנה הוא
הצליח לעבוד על עוד פראייר.

בהתחלה זה עבד גם עלי. עד שיום אחד מישהו מאחזקה עבר בחדר שלי
ואמר שהמזגן לא מקרר בכלל וצריכים לתקן אותו. מאז אותו יום
מחורבן, שמתי לב שכבר בתחילת הצהריים אני מרגיש את החולצה
נדבקת לי לגב וזה לא הסתדר לי עם הנהימה המונוטונית, המאוד
מקצועית של המזגן. מן נהימה כזאת משרת ביטחון, כאילו אומרת "אל
תדאג, פה קריר ונעים וזה גם יציב לאורך זמן..."
כמובן שלא תיקנו את המזגן, בתקופה כל כך קשה בהיי טק, אפילו את
מכונת הקפה קיצצו, אז בטח שגם את המזגן. חוץ מזה שההנהלה יושבת
בקומה למעלה, אז מה איכפת להם...

"הכל בראש", נזכרתי בסמל הענק הזה מהקורס מכי"ם. זה שכל הזמן
היה הולך כפוף והיתה לו שפה תחתונה קצת שמוטה ועפעפיים עצבניות
כאלו, שנסגרו ונפתחו בלי שום תיאום ביניהן וכולם חשבו שהוא
קורץ להם כל הזמן וכולנו קראנו לו מצמצ בגלל זה. אני לא חושב
שהוא בעצמו הבין את עומק המשפט הזה, אבל כנראה שבאמת הכל בראש.
אם לא היו מגלים לי שהמזגן לא עובד, לא הייתי מזיע ככה כל
היום. ואז יש את הדילמה: לגלות או לא לגלות? כל אלה שבאים לפה
לפגישות חד פעמיות ושואלים אם אפשר להדליק את המזגן, או אולי
להגביר אותו קצת...
כל העובדים התמימים שיושבים כאן כל היום בכיף... לגלות להם את
האמת הלוהטת, או לתת להם לדמיין שצונן ונעים להם?

אז פעם דווקא גיליתי למישהו. זה היה איזה שמן אחד די מסכן כזה,
שבא להסביר לי למה כדאי לי לקנות דווקא את חבילות התוכנה שהוא
מוכר - והוא נורא הזיע וכל הפרצוף שלו נעשה כזה אדום מטאלי,
והיו לו כתמי רטיבות על החולצה נוסח מבחן רורשאך (זה המבחן עם
הציורים שכולם נראים כמו בחורות מזדיינות אבל אסור להגיד את
זה...).
בתחילת הפגישה הוא עוד איכשהו היה בסדר, אבל אחרי רבע שעה, כבר
אמר שקצת חם לו ושאל בנימוס אם אפשר להגביר את המזגן. אני לא
יודע למה פתאום קפצה עלי כזאת כנות, אבל גיליתי לו שהמזגן קצת
מקולקל ושאני נורא מצטער.

מאותה שנייה, זה נהיה ממש צער בעלי חיים: המסכן ישב שם ונמס לו
לאיטו, כמו חמאה על מחבת. מרגע לרגע זה נעשה יותר גרוע, עד
שהוא ממש טפטף לי על השולחן ועל המקלדת, וכבר כמעט הזזתי את
העציץ הקטן עם הקקטוס מתחת לסנטר שלו, שלא יתבזבזו כל כך הרבה
נוזלים. בסוף, כל כך ריחמתי עליו, שהבטחתי לו שנקנה את כל
התוכנות שהוא רוצה ושחררתי אותו לדרכו. וככה אגב קרה שאנחנו
עובדים היום בחברה עם התוכנות הכי דפוקות בשוק אבל אל תספרו את
זה לאף אחד. בין כה וכה קשה עכשיו בהיי טק.

אחרי המקרה הזה, החלטתי שמוטב להיות שקרן טוב, מאשר דובר אמת
רע (יענו שקר לבן זה לא נחשב) ועדיף להתנהג כאילו המזגן עובד
נפלא. בין כה וכה הוא נראה כמו מזגן, מוציא אוויר כמו מזגן
ומרעיש כמו שלשה, אז אי אפשר באמת לדעת נכון?.


ובאמת, מאז, הכל הלך על מי מנוחות. בכל פעם שמישהו אמר שחם לו,
מיד חייכתי, ניגשתי אל לוח המתגים של המזגן והגברתי ביד נדיבה
ובבטחון שופע, את מאזן הדציבלים, עד שהאורח השתכנע מעל ומעבר
לכל ספק, שרעש כזה חייב להיות מלווה בקרירות נעימה.
לא נעים לי להגיד - זה תמיד עבד. תמיד. על כולם. רק לא עלי!!.
אני ידעתי את האמת. זה היה מן סוד כזה, שלי ושל המזגן וגם של
ההוא שסיפר לי שהמזגן לא עובד. לעזאזל, אני לא זוכר מי זה היה
בכלל. ג'ינג'י כזה, די מעצבן ממחלקת אחזקה. הייתי חונק אותו
עכשיו, במו ידי החשופות. הייתה לי כזאת אשלייה של קרירות
מתוקה, עד שהוא הגיע ככה פתאום לפני שלשה חודשים והרס הכל.

כל כך הרבה פעמים ביקשתי שיתקנו את המזגן, ובאמת הגיע פעם אחת
איזה טכנאי שלא עשה שום דבר חוץ מלשתות קפה ולצבוט את הפקידה
בתחת, ואני יודע שיש לה תחת מדהים, אבל אני נשארתי עם החולצה
דבוקה לגב כל היום ועם אגלי זיעה על המצח. באיזשהו שלב רציתי
לגלות לכולם, אבל הם נראו כל כך שלוים, שבויים בחלומם הצונן,
שלא רציתי להרוס להם. הספיק לי מה שעשיתי לשמן ההוא.
זה הדהים אותי איך שאפשר לחיות כל החיים בתוך אשלייה ולהרגיש
כאילו זה אמיתי, עד שפתאום מישהו מסביר לך שזה בעצם
"ישראבלוף". קצת כמו ה"מאטריקס" או ה"מלך עירום".

יום אחד כבר לא יכולתי יותר.

זה היה אחד מהשרבים האלה של סוף אוגוסט, שמרגישים את האבק
הלוהט באוויר, כאילו הוא בוער לך בתוך הלבלב. היתה ישיבת חברה,
באולם הישיבות הגדול. כולם ישבו שם זחוחי דעת, יבשים וקרירים
ופוליטיים קורקטיים כזה כאילו, אוחזים בכוס קפה עם חלב חם
מוקצף וזרת מונפת ואני כרגיל, על סף שיגעון מרוב חום, עם חולצה
רטובה מזיעה, מצח לח, וכוס מים עם קרח ביד.
כבר הייתי די רגיל למעמדות כאלו ותמיד שמרתי לי את הסוד, אבל
הפעם, זה באמת היה יותר מדי. ממש לפני תחילת הישיבה, קם איזה
ג'ינג'י וביקש מהמרשעת הזאת מכספים שישבה ליד הדלת להחליש את
המיזוג: "קצת קריר פה לא? המיזוג ממש חזק".

האמת היא שבהתחלה לא שמתי לב לזה, כי זה רגיל שאנשים בונים
אשליות על גבי אשליות וחוץ מזה, כל מי שיושב ליד כזאת מכשפה
צריך לצפות שיהיה לו קר, אבל כשהג'ינג'י התיישב בחזרה, ראיתי
פתאום שזה אותו אחד - ההוא המעצבן שרציתי לחנוק כל הזמן.
אז זה לא ממש הפתיע אותי שהיו הרבה אנשים שהחרו החזיקו אחריו
ומימלו "כן כן... באמת קריר קצת". אפקט העדר אתם יודעים. אבל
המניאק הזה יודע את האמת, אז למה הוא עובד ככה על כולם?
כן, נכון שגם אני עבדתי קצת על אנשים, אבל רק באופן פאסיבי, רק
כדי שירגישו בנוח, לא ככה... כמו שאמרו הגששים - "כולם משתינים
בבריכה, אבל לא מהמקפצה..." הוא בטח נהנה מזה, זה בטח הוא
שחיבל במזגן. יש לו כנראה מן קטע של שליטה שכזה.
פסיכופט...דפוק...

זהו זה. החלטתי להפסיק את הפארסה הזאת, אולי בכל זאת עדיף
לחיות את האמת ולא את האשלייה. גם אם היא נעימה. אפרופו
"מאטריקס" - גם שם בחרו באמת הקשה על פני האשלייה הנעימה.

אז קמתי, שאפתי אוויר מלוא ריאותי, חבטתי קלות בשולחן, עד
שתשומת הלב הופנתה אלי, התנצלתי בפני המנכ"ל על שקטעתי אותו
ואמרתי: "חברים יש לי הודעה חשובה. מזה 3 חודשים שכולכם חיים
באשלייה קשה באשמתו של ההוא - הג'ינג'י המכוער, שיושב שם בפינה
ורק אני יודע את האמת. אני יודע שהאמת היא קשה ונשאתי אותה
איתי באבירות, על מנת לא להרע את מצבכם, אבל הנטל קשה מנשוא
והאמת המרה עדיפה על השקר המתוק."

דממה נשתררה באולם, דממה למעט רשרוש המזגן, שנשמע מפוחד יותר,
כאילו יודע שסודו עומד להתגלות, כאילו מרגיש שהקרקע נשמטת
תחתיו (או ליתר דיוק, התקרה מעליו). הג'ינג'י נראה כעומד
להתעלף, המנכ"ל נעץ בו מבט מאשים, הביט בי שוב ואמר "דבר":
"ובכן" אמרתי. "שימו לב שכולכם יבשים ואני מזיע. זה בגלל שרק
אני יודע שהמזגן לא עובד, כבר למעלה משלשה חודשים". הדממה
התחלפה בצחוק פרוע, שנרגע כשהמנכ"ל קם ושאל "מה זה השטויות
האלה?"

היה ברור - זה שלב ההכחשה בדרך להתפכחות, אבל לא רודף צדק
שכמותי יוותר:  "תשאלו את הג'ינג'י שמה בפינה, זה עם המבט
האשם. נכון שאמרת לי לפני שלשה חודשים שהמזגן לא עובד? נכון או
לא? נכון שרק אני דרשתי לתקן את המזגן ובסוף הגיע מישהו שרק
עשה כאילו הוא מתקן? נכון הא?".

הג'ינג'י הצטמק לו בפינתו וגמגם בשקט :"כן, אבל... אני, אני
פשוט טעיתי בקומה... אתה מבין, זה היה המזגן בקומה השנייה
שהתקלקל, לא כאן. אנחנו באמת לא הבנו את פשר כל הפניות
לתיקון...כאן המזגן היה בסדר גמור, זה גם מה שאמר הטכנאי, הוא
תמיד היה בסדר, בסדר גמור... "

ופתאום...מעל הדממה של האמת המביכה, מעל המבטים התוהים של
כולם, שבוחנים אותי כמוכה שיגעון, מעבר לכל הרגשה אחרת, פשטה
בכל אברי, תחושה נעימה, מושיעה, מרגיעה... של קרירות.