ירדתי מהאוטובוס הישר ללב החם והמיוזע של דיזנגוף.
היה ממש יום חם ולח בתל אביב.
התחלתי לצעוד סוקר בעיני את השטח.
עצרתי לייד קיוסק וקניתי סיגריות. כל כך חי הרחוב הזה כל כך
הרבה אנשים שמחים וצוחקים. איזה עולם יפה
הסתכלתי ונשמתי לתוכי את כל המראות האלה.
הזוגות המאוהבים - כל כך יפים .
הסתכלתי על הקבצן שישב בפינת הרחוב .
ממש לייד הקמצן עברה גברת לבושה בהידור - היא לא הביטה בו גם
כאשר השתעל והרים את הכוס המקומטת שלו מנסה למשוך את תשומת
ליבה.
הדלקתי סיגריה.
לידי עצר קטנוע ושליח יצא ממנו  ,ממהר. הוא לקח את התיק המרופד
מתוך הארגז ורץ לתוך הבניין מאחורינו. על התיק היה לוגו של
המסעדה באבן גבירול שעבדתי פעם.
מקום נחמד. הבוס היה ממש חביב מתחשב בכל האיחורים שלי למרות
שלא תמיד היו מוצדקים ולא מוריד כסף על צלחות ששברתי .
נסחפתי עם הזכרון עוד כמה שניות ואז חזרתי להביט ברחוב.
אישה עמדה  במדרכה מולי . הילד שלה כבן 5 בערך עמד וצרח שהוא
רוצה ארטיק. הסתכלתי על האישה - פנים כל כך יפות כלואות בתוך
סבך של קמטי עצבים . גם מהצד השני של הרחוב יכולתי להרגיש את
התסכול שלה לנוכח הצרחות הבכי של ילדה המפונק . כל תוצאות
החינוך של "מה שאתה רוצה תקבל" חלחלו להבנתה מרגע לרגע ונראה
היה שהיא עומדת להעיף לילד סטירת לחי.
הזוג בבית קפה שוב החל להתנשק. הנערה נישקה את הבחור בלהט
חופרת את פניה בפניו. הוא נשם את ריח שערה וליטף את לחיה .
נזכרתי במאיה שלי מאיה שלא איתי עוד .בראשי עלה משפט שרמי הבוס
שלי אמר לי פעם בתרגום מאידיש : שאלוהים רואה זוג צעיר מתכנן
הוא נקרע מצחוק. חיוך עלה בזוית הפה.
לפתע עלתה רוח נעימה קרירה שציננה את הזיעה . נראה היה כי כל
מי שהיה ברחוב חש בה באותם שניות.
המשכתי לעמוד עוד כמה שניות נושם עם הרוח את הצהריים הכל כך
איטי הזה. היד שלי זחלה לתוך התיק.
שולף את המתכת הקרה. במיומנות רבה שלפתי את הנשק שהיה דרוך
והתחלתי לירות.
צרורות צרורות. קודם בילד ,כי לי לא יהיה ילד יותר ,כי צרחות
הילד הזכירו לי את הצרחות של הילד של השכנים בבית הורי שהתעורר
בבהלה באמצע הלילה כי נשלף במהירות מהמיטה. עברתי לזוג בבית
הקפה בגלל מאיה . מאיה שלי שבגלל נוכחי הרחוב הזה החליטה לשים
קץ לחייה תוך כדי שהיא מנסה לקחת איתה את חיי אחד ממשרתי
האוייב. הרחוב נשאב למציאות החדשה שהכתבתי באלפית שנייה. זעקות
הבהלה והבריחה היו מראות וקולות שהכנתי את עצמי אליהם כל היום
,גם שיצאתי מן הכפר ,גם שקיבלתי את הנשק מג'מיל גם כל הדרך
באוטובוס. המשכתי לירות - כבר ללא מטרה מוגדרת אלא פשוט מרסס
בצרורות כל תנועה נראית לעין . צרחות הבורחים ריחפו מעלי. תוך
2 דקות כבר ראיתי ברחוב מס. רב של אנשים שוכבים - שלוליות דם
כיסו חלקים נרחבים מהרחוב. ואז הגיע הרגע הצפוי. כאב חד פילח
את הירך שלי. דווקא לא ציפיתי ששם אפגע שנייה לאחר מכן כאב
נוסף במותן . צריחה לא נשלטת, כמעט לא מודעת , נשמעה ממני.
קרסתי על הרצפה. הרובה נשמט מידי. בזוית עייני ראיתי את האיש
שירה בי מתקרב בריצה לכיווני. "גיבור היום שעצר את המחבל"
יזעקו הכותרות. דווקא לא נראה כמו לוחם דגול. גבר בשנות העמידה
עם כרס אופיינית ואקדח מוחזק ביד רועדת. דם התחיל לחלחל לי
לגרון. זהו. אין יותר מחסומים. אין יותר השפלה.
מחשבה אחרונה על ההורים בכפר מקבלים את הבשורה. החברה מהתנועה
באים לנחם. שידור הסרט שצולם מראש .ההלוויה המתועדת.

72 הבתולות שלי - הנה אני בא...