הכל עוד חשוך מסביב  אני ודחש מתחילים  לצעוד
מתקדמים לאט לאט ובשקט לא ממהרים לשום מקום   והנה אנו כבר
רואים את תחילת העלייה אותה עלייה נוראית שאנו מכירים כל כך
טוב.
מתחילים לטפס עכשיו כבר אפשר להרגיש היטב את כובדו של הנשק ואת
הברך השחוקה .
אבל הדבר היחידי שאני יכול לחשוב עליו הוא הלוואי וניתקל,
הלוואי ובקצה של אותה עלייה נוראית שנראה כאילו לעולם לא תגמר
ממוקמת לה איזה חוליית מחבלים. מה אני כבר מבקש  איזה התקלות
קטנה שתוציא אותנו מהשגרה איזה משהו קטן שיהיה אפשר לספר עליו
כשנחזור הבייתה. ממשיכים לטפס רק אני ודחש לצידי ,אין אדם
בעולם  שהייתי מעדיף לצידי לקראת  אותו יום נורא  שהיה ברור
לשנינו שמצפה לנו .דחש כרגיל שותק, בטח כמוני היה מרוכז במשימה
שלפנינו גם הוא אני בטוח ידע שאותה עלייה שנראה כאילו רק נמשכת
ונמשכת, תהיה החלק הטוב ביותר של אותו יום .זהו מגיעים למישור
אני ודחש מסביב  הכל שקט  וחשוך ,הקולות היחידים הם  רשרושי
החצץ אשר נדרס ע"י נעלי הצבא שלנו   ממשיכים להתקדם  
לפתע אני מזהה דמות מרחק לא רב לפנינו חלקיק שנייה מאוחר יותר
גם דחש .הוא  מסתכל לעברי ואומר  אוי לא הנה ג'רבי.
אנו ממשיך להתקרב כששניינו יודעים שזהו תחילתו של הסיוט . לפתע
אנו שומעים אותו קורא לעברנו "יאללה חברה  להניח נשקים בצד
תתחילו  לערוך את השולחנות  לארוחת בוקר אנחנו גם ככה באיחור"
הטבח חדד אומר או תראה את מי קיבלנו היום בתור תורן   ,ההוא עם
העיניים  והדם שלי כבר מתחיל לבעבע מעצבים . עוד יום בלתי נסבל
של תורנות מטבח אני אומר לדחש, הוא מחייך  ושותק. גם אני מחייך
אין אדם אחר בעולם שהייתי מעדיף לעבור איתו את היום הזוועתי
שלפנינו מאשר דחש.
גומרים את העבודה באמצע הלילה חוזרים למגורים עייפים ורטובים
משטיפת הכלים מקלחת והולכים לישון.
אני שוכב לי במיטה  ואומר לעצמי
כל כוחותנו שבו בשלום
עוד יום בחיל התותחנים