מכתב זה נמצא בדירתו של החשוד ברצח מספר נשים. הוא תואם
למקורות מידע אחרים המקשרים את החשוד למעשה.  


שלום
   תמיד אותה דילמה אם לכתוב על מה שעשית או לא. הכל כמו מחטי
תפירה שמתקדמות לאט לאורך הקרע. הנה הולכת חרטה. בקשת הסליחה
נקברת לנצח תחת צומת חוטי בד. אני לא מצטער. לפחות אני לא חושב
שאני מצטער. וגם אם אני אצטער זה לא ישנה את מה שעשיתי. גם את
הרוצחים הכי פסיכופטיים מלמדים להתנצל על מעשים רעים, וגם אם
הם עקמו קצת את ה"אל תרצח" שלהם, זה לא הזמן להיפטר מכל דקויות
הנימוס כולן.

האם תהיה זו חציית הקו הדק שבין תיעוד והתרברבות אם אספר? האם
תעריכו אותי פחות אם יתברר לכם שזה אינו וידוי המנקה מאשמה כמו
מפנה שולחנות חרוץ המסיר את אחרון הפירורים - לא, זה יותר כמו
עובד המטבח השמנוני המערים את הצלחות המלוכלכות של הגאווה על
הכיור המלא של החטא. הטרמינולוגיה איננה מקרית. זה אכן התחיל
במסעדה. לפחות הפעם הראשונה. חקירה מדוקדקת של הרשויות
המתאימות תקלע למספר הפעמים שזה קרה. אני ממליץ על כך בחום
למקרה שאשמיט משהו. אני אמנם בחור אחראי, אבל הנסיבות נשמטות
ממני. חולפות כמו מכתבים ועוברות לזרים מעבר לאוקיינוס. עכשיו
צ'רלי בסין נהנה מפשטידת הלימון שאכלתי בשבוע שעבר. גברת
מבוגרת באוקראינה חולפת במהירות דרך המסדרונות של יום ראשון.
ואני מבקר מסעדות. אני הופך את האכזבות שלי לכשלונם של אחרים.
זה מקצוע מכובד, ויש לו את ההטבות שלו. אבל שלא תבינו לא נכון,
אני בחור טוב בדרך כלל. רק הנסיבות...

שלי, שלי והמסעדה. היא הייתה מלצרית. היינו משני צדי המתרס,
אהבה בלתי אפשרית. חסרת פשרות. היא נשאה בכזה חן את כל המנות
ששלחתי בחזרה למטבח. אותן דלתות אפרפרות, מתנדנדות. חוצצות בין
הריחות והלקוחות. בין הקילוגרמים הגולמיים של חסה ופרות לשעבר
ובין ארוחה עסקית ב-80 שקלים. שלי הולכת באותה הליכה מתנענעת
ומרוצה ביני ובין המטבח כמו ביני ובין חדר המקלחת שלה. נשים,
תמיד מחליקות לתוך משהו נוח יותר עד שיום אחד הן מחליקות
לזרועותיו של מישהו אחר. כל האהבות שלי, הנשים הגדולות בחיי,
אלה שאהבתי באמת, אבני הדרך אם לומר- קרן, טל, הדס - כולן עזבו
אותי ישר לזרועות אחרים. כמו שעשועון קוסמי גדול שבו אני נוהג
במכונית בפה פעור, תמיד מחפש עוד מילת קסם לומר, כישוף משתק,
מעכב. לצידי הולכים להם בנוחות שורות של גברים אחרים, זקופי
קומה ובריאים, מחכים בסבלנות בזרועות פתוחות, מחכים שדנה, אור
יקפצו כבר.
מה אומר, ויתרתי. התחלתי לצאת עם טלפניות לשעבר, מלצריות,
גננות. הן תמיד נותנות שירות בחיוך.. . מבקרי מסעדות, נשים
אצלם זה הכל בכוכביות של שירות, ניקיון, מיקום, חזות. אבל
נחזור לשלי. שבועיים מאז שהכרתי אותה, ואני שוכב בר מזל על
סדינים פרחוניים על מיטה זוגית חורקת בדירה נחמדה. כשהן נכנסות
שוב לשדה  הראייה שלי, לא לובשות הרבה. אני רואה פתאום את שלי,
רצתה להיות רופאה או נועה, האולי פרופסורית. רואה את שלי בחלוק
לבן, קצת שקוף, עם תגית שם, קצת שקופה. היא מחייכת דרך השאיפה
שלה. נועה הייתה תמיד זוחלת לעברי עם ערימות של ספרים בידיים
שלה. אני לא יודע איך זה הגיוני, אבל הדירת סטודיו שלה הכילה
בין השאר מזרון גדול שהונח ישר על הרצפה, והיה מתנועע די הרבה
ונועה עצמה הכילה תאווה משונה להתחברות לאדמה, דהיינו, זחילות
משונות. הייתי רואה אותה מפרפרת עם הידיים שלה, מנסה לתמרן
מעבר לבלטות החומות מבלי להפיל את מבחר כתביו של סטיבן הוקינג.


הייתי עוצר את הנשימה שלי, מחזיק את הפה שלי חזק חזק במשך כל
העניין. שלא ייפלט לו איזה "אני מצטער" קטן. מה אני יכול
לעשות, יש לי צרכים. והן, תמיד כל כך שמחות לעזור. אז מאז שזה
התחיל, זה פשוט לא הפסיק. שלי מצאה את דרכה אליי, ונועה,
זוחלת, לא החמיצה אותי, רוני, הייתה די נלהבת, אולי היא הייתה
מרוצה מהגורל החדש שלה. אני משתדל גם לעצום עיניים, לא לראות
את זה קורה. אם הייתי יכול גם לאטום את האוזניים שלי זה בכלל
היה טוב. בהתחלה הן היו נאנחות, גונחות, כרגיל. אבל זה תמיד
מסתיים בשקט. כל כך בדממה שאתה שומע את הרהיטים מסתכלים עלייך.
הארון הגדול של אורנה עם כל קלטות הוידאו. השקט של אוסף הבובות
של תמר. והחריקה המחליאה של גומי מתחכך בגומי.

אף פעם לא הבנתי למה, אבל זה פשוט קורה. אני כבר פותח עיניים,
משחרר את האוויר שהחזקתי בריאות ונכנס לשוק. אותו שוק ראשוני
כשראיתי את שלי, עם השיער החום היפה שלה, הפניקה. אני זוכר את
העור שלה. כל כך חלק. אבל לא עוד. אני כמו טעות שחוזרת על עצמה
שוב ושוב רק כדי לנסות להוכיח שהיא לא תמיד טועה. הנה היא
הייתה. מבריקה ודוממת. שלי. עשיתי אותה בובה. אל תשאלו אותי
איך. אם יש מים חמים אז אני מתקלח, רק אחרי זה אני מוציא לה את
האוויר. זה כמו לצחוק בלוויה של מישהו, זה כל כך מביך. לשחרר
את שלי לעולם. לקפל אותה יפה. בן אדם שלם, היא רצתה להיות
רופאה, לעזאזל. עכשיו היא משוטחת, קליפה. אני לא יודע מאיפה בא
לי הרעיון, אבל פשוט תקעתי אותה בארגז ושלחתי בדואר. ארזתי
אותה יפה, ושיגרתי אותה לניו זילנד. אני עושה את זה לפעמים,
כשאני רוצה לברוח מדברים. אני מחפש איזה מקום נידח באטלס, קונה
בולים והופ. לא צריך לדאוג יותר.

זה המשיך גם עם עדי ותמר. השפתיים שלהן תמיד הופכות לפסים
מצויירים, השיער שלהן נהייה כמו בלון בלונדיני או שחור. עם
התפוצה שלי ברשות הדואר בטח חושבים שאני מנהל חנות סקס. לא את
כולן סתם שלחתי לחו"ל. חלק החזרתי למשפחות שלהן, עם פתק סליחה.
שהם ישברו את הראש. אחת או שתיים אפילו שמרתי ויש לי בארון.
זה לא נורא. חוץ מההלם הראשוני זה די קל. לפחות ככה זה היה עם
הראשונות. הלכתי במדרחוב בחזרה מסניף הדואר (חבילת נעמה לקנזס)
אז האשמה נפלה עליי. מצבים שלמים ואנשים שלא קיימים יותר
צועקים מסביבי. אני יודע שאני הפסקתי את הכל, שעצרתי חיים
באמצע ועכשיו הם קוראים לי שאמשיך אותם. לפעמים זה נעשה כל כך
בלתי נסבל שהייתי אורז את המצב עצמו ושולח בדואר. כך קורה
שלילד קטן בדרום אמריקה יש התרשמויות עמוקות מאוד מהמזרון של
נועה. אבל לפחות זה נלקח ממני. מונף בקלילות מלב כבד. אני לא
משלה את עצמי שהן לא מתו. לפעמים אני רק מדמיין אותן קמות מבין
הקירות החומים של הקרטון של הדואר, באלסקה או הודו, מתמתחות
וממשיכות ללכת.
וכאן אני מגיע לחלק האחרון. המשטרה. יש יותר מדי טביעות אצבעות
שלי ויותר מדי בחורות שלא מוצאים אותן. כך שאני עצמי חייב
להיעלם. אני צריך להיפטר מעצמי לאלתר. חשבתי. כל דבר אחר אני
יכול לארוז ולשלוח למה לא את עצמי? הבעייה היחידה שאני רואה,
היא ברגע שאני במכתב, איך לשים אותו במעטפה ולשלוח. אבל כבר
מאוחר מדי לתהות בקשר לזה.
כל טוב


המכתב הנ"ל מונח על רצפת תא מספר 35 בבית כלא לפושעים סדרתיים
מסוכנים, ויעבור זמן רב מאוד עד שיראה אור. המשטרה לא מצאה אף
אחת מהגופות.