זוכרת שהערצתי אותך! היית בן-18, מבוגר ממני ב-4 שנים, אולי
הבנאדם הכי יפה שהכרתי. ואהבתי אותך, אהבתי אותך כמו שאוהבים
אח גדול!
זוכרת שהיו לך הרבה יתרונות, וידעת להחצין אותם היטב.
זוכרת איך שאמרת שאף בחורה שפויה לא יכולה לעמוד בפניך, שאתה
יכול להשיג את כל מי שרק תרצה.
אפשר לקרוא לזה בטחון-עצמי מופרז, אפשר לקרוא לזה שחצנות,
יהירות, אבל התכונה הזאת רק גרמה לי לרצות להיות בחברתך...
אחרי הכל, ניגודים משלימים זה את זה... לא?
זוכרת את כל הפעמים שהיינו יושבים על המיטה, והיית מלטף לי את
השיער ואומר לי שהידידות שלנו היא הדבר הכי טוב שקרה לך,  ואיך
שהיית אומר לי שאתה לא תיתן לאף אחד לפגוע בי.
זוכרת שתמיד ידעת להגיד את הדבר הנכון במקום הנכון, ולגרום לי
להרגיש הכי מיוחדת בעולם!!!
זוכרת שבמשך ארבעה חודשים היית הדבר הכי חשוב לי בעולם, היחיד
שהבין אותי באמת, היחיד שהרגשתי חופשייה לספר לו ה-כ-ל!
ואני כל לילה הייתי שוכבת במיטה ומודה לאלוהים שנתן לי ידיד
נפש כמוך...
זוכרת את הפעם ההיא שהייתי אצלך, ומצאתי מחברת עם שמות של
בנות, ואתה חייכת ואמרת בסיפוק רב שזאתי רשימת הבנות שהשכבת,
או יותר נכון: "דפקת וזרקת", ושאתה מנסה לשבור שיא... אני
חשבתי שזה מגניב, אחרי הכל, הערצתי אותך!!!
זוכרת שבאותו ערב התיישבנו על המיטה, רק שנינו, ואמרת שאתה
אוהב אותי, ולא רק כידידה. בהתחלה נרתעתי, אבל כל-כך סמכתי
עליך ובטחתי בך, שנתתי לדברים לזרום בדרך שלך...
זוכרת שלפתע מצאתי אותך מעליי, זוכרת היטב! ואני שתקתי, אולי
בגלל הפחד לאבד אותך...
זוכרת שמאז לא שמעתי ממך. לא התקשרת. לא באת לבקר. כלום!
ואז פקחתי את עיני והבנתי שהייתי לא יותר מאשר עוד שם ברשימת
ה"דפוק וזרוק" שלך, רק עוד צעד בדרך ל"שבירת השיא" שלך...
ואתה לקחת ממני משהו שכבר לא יכולת להחזיר לי, את הבתולין שלי,
את התמימות שלי.
יודעת ששום דבר כבר לא יהיה אותו דבר, כיוון שניצלת את האהבה
והביטחון שהרגשתי כלפיך, את התמימות שהייתה בי וכעת נעלמה!

לו רק הייתי יודעת שהאהבה כל-כך כואבת
הייתי חוסמת את ליבי בסורגים...