נכתב לפני מספר שבועות לאחר פיגוע. מדבר על... טוב... על המצב,
אני מניחה.



טוב, אז ככה.

החיים שלי השתנו הרבה במהלך החודשיים האחרונים.

אמא יותר לחוצה, אבא יותר מגן, החברות יותר פרנואידיות.

לצאת לסרט זה כבר לא אותו דבר, אתם יודעים. הפחד המתמיד של
מחבל מגיח מעבר לפינה, של מטען חבלה שפתאום יתפוצץ באמצע
המקדונלדס, של משהו שיקרה, משהו שמעולם לא ציפינו לו.

" שלא תעיזי להסתובב לי בעיר בלילה, את שומעת? " הוא אומר כאשר
אני מתכוננת לצאת, מתאפרת בצבעי " המחלמה " שלי, כך הוא קורא
להם, מסדרת את השיער ובודקת ששום דבר לא מציץ מתוך החולצה.
ואני, מגלגלת את העיניים ומבטיחה, בפעם המיליון, שאני לא
אסתובב בעיר, אשאר בתוך הקניון ולא אכבה את הפלאפון. יש לי למה
להתווכח איתו? לא, אין לי. הוא מזהיר אותי לא לדבר עם זרים
ואני מחייכת ונדה בראשי, סופרת עד עשר בלי קול. מה אני, ילדה
בת 3? אל תדברי ם זרים ואל תקבלי ממתקים מאנשים שאת לא מכירה.

" תרגע אבא! " אני אומרת, חוזרת להכנות ומסתכלת בשעון בפעם
החמישית לפחות, מתפללת שהיום, דווקא היום, יגיעו הבנות בזמן.
וכמובן, כל פעם מחדש, הן מאחרות בלפחות חמש דקות. " שום דבר לא
יקרה. למה מי ירצה לבוא לעשות פיגוע בקניון הדפוק הזה? שניים
וחצי אנשים יש שם, ביום עמוס. " זה לא מצחיק אותו והוא מסתכל
עליי במבט כעוס, מנופף באצבע לעברי.

" דבר ראשון, אל תדברי אליי ככה. אני לא חבר שלך. " אני כבר
אורמת את המילים יחד איתו. בלב, כמובן. " דבר שני, כבר היו
דברים מעולם. את שוכחת שהיה פיגוע חמש דקות מהקניון הזה. " לא,
אני לא שוכחת. אבל אני מנסה. אני מנסה לשכוח שהמקום בו המחבל
ירה ופצע עשרה אנשים הוא המקום בו אני עוברת כמעט כל שבוע
בדרכי לקניון ואני מנסה לשכוח שהתחנה בה התפוצץ האוטובוס לא
מזמן, קרובה מאוד לתחנה ממנה אני נוסעת הביתה אחרי שאני
מסתובבת בעיר עם החברות. אני מנסה לשכוח שבקלות, מישהו שאני
מכירה, יכול היה להיות שם, בזמן הפיגוע... ולהפצע, אולי אפילו
למות. אני מנסה לשכוח שאני צריכה להרגיש מאוימת, שאני צריכה
לפחד. אז כן, אני רוצה להמשיך בחיי הרגילים. אני לא רוצה
להסתכל כל הזמן מאחורי הכתף ולפחד שהנה, אני הולכת למות.

אחריי עשר דקות שאני מחכה, כן, עשר דקות, על השעון, הן סוף סוף
מגיעות. בעוד הוא קורא אחריי להזהר, אני יוצאת מהבית, סוגרת
אחריי את הדלת בחוזקה. " את תשברי את הדלת בסוף! " הוא צועק
אחריי, אבל קולו מעומעם על ידי הדלת והמרחק בינינו. אני שולחת
חיוף סרקסטי אל הבנות וממלמלת משהו על איש מטורף. הן מצחקקות
חרש ואנחנו הולכות לכיוון האוטו, מחכות לאבא של... לא זוכרת מי
זה השבוע, שיבוא להסיע אותנו.

כאשר אנחנו מגיעות לקניון, אני מחייכת קלות כאשר אביה של חברתי
נותן לה את אותו נאום מוכר ונדוש, מזהיר אותה לא לצאת מהקניון,
להתרחק מאנשים חשודים ולשמור את הפלאפון שלה קרוב, ופתחו. אתם
חושבים שכשהתחיל גל הפיגועים הזה, הממשלה אספה אליה את כל
ההורים והכריחה אותה לשנן את הנאום הזה? טוב, אני כן.

אנחנו יוצאות מהאוטו ונכנסות לקניון, מסתכלות סביבנו בחשדנות
שאנו מנסות להסתיר, חוששות על אף הגישה הלא אכפתית. זה לא
שאנחנו לא מפחדות. אנחנו מתות מפחד. חברתי הבלונדינית נצמדת
אליי, לופטת את ידי באחיזה כמעט מכאיבה, מחייכת אבל עדיין,
נראית כאילו היא הולכת לצעוק עוד שניה. חברתי האחרת, האמיצה,
השקולה והרצינית, נראית לחוצה, מסתכלת סביבה בעוד אנו פוסעות
לכיוון המדרגות הנעות. אני מבינה אותן. גם אני מפחדת. איך לא?
רק שבוע לפני כן, כמעט מתו עשרה אנשים. ממש שם. שם. חוצים את
הרחוב, הולכים עשרה חמישה מטרים ומגיעים לשם. הרחבה מל התחנה
המרכזית. ואז, האוטובוס שהתפוצץ. גם הוא, ממש שם. פונים טיפה
ימינה כשמגיעים לתחנה המרכזית... ואתם שם.

אז אני מפחדת.

אני יותר מפחדת.

אני מתה מפחד.

אבל אני גם צעירה ואני לא יכולה להרשות לעצמי להסתגר בבית.
אולי גם שם, בקיבוץ שלי, במקום שהאמנתי להיות המקום הבטוח
בעולם, אני לא בטוחה? אולי גם שם הם יכולים להגיע אליי?

אז כן. אני מפחדת.

אבל אני לא אתן להן להרוג אותי בחיים.