לילדה שהייתי היו עיניים חומות גדולות. היו לה שפתיי דובדבן
שמילמלו מילים שרק היא הבינה ומחשבות שרק היא קיבלה. עד קצה
צווארה גלש שיער זהב מעוטר פוני, שקוצץ יום בהיר אחד לאחר שבע
וחצי שנות גידול: נפלה חומת החוטים שהחביאה אותה מהעולם. והפחד
גדול.
היו לה ידיים להגן על עצמה קפוצות וקופצות, היו לה ידיים לצייר
ולנגן, לדפדף, להחזיק, לחבק לאחוז, לגעת, לרשום ולכתוב את
העולם כולו.
בשובבות אין קץ, בחוכמת המבט, בשאלות שלא נגמרות אף פעם ועניין
שאין לו גבול, בין קסטה לקלטת ששמעה במעגלים, היא רצתה לטעום,
לחוש, לדעת. ולא ברור מי צחק, ההייתה זו היא או הם.
רצה בין שיחים, עצים, עלים ובלוטים. רצה כדי לשכוח, רצה כדי
לזכור, להכחיד ולהשאר לבד. בדממה שומעים את השירים הכי חזק,
בשקט גם הבכי יכול לצאת ממחבואו. בריצה הרוח מלטפת, הגוף לא
כואב יותר, הפחד משתחרר והצעקה הפנימית רוקדת את עצמה אל
האבנים והפרחים, העשב שמקבל ברכות את הגוף הצונח, את זרמי
המחשבה. ומותר להיות חלשים.
שמיים כחולים מתחלפים מלמעלה עננים ועבים בין חורף לאור, ימים
נישאים ברוח, גם צלקות מגלידות.
חברים לא היו לה, חיה בשקט גדול ברווח של הצעקה הרמה, הנובעת.
תמיד הייתה עוף מוזר. כשקטנים מקבלים את זה, אומרים "ברוכת
כישרון", ומחייכים, הזמן כבר יחליף זאת ל"למה לא כמו כולם? למה
משחקת לבד? למי מדברת?". הזמן כבר יביא זאת לידי חבורות,
סימנים וסגולות להזכיר לה את אות קלונה.
לנערה שהייתי היו עיניים עם מבט רושף הרוצה לשרוף את הכל. זעם,
ורגליים ארוכות לברוח. ידיים קפוצות וקופצות להישמר ולתקוף,
היה לה עט תוקפני שחרש דפים שלמים, כלי מלחמה תחליף לדמעות.
היו לה רעיונות מטורפים שירתה לאוויר ורדפה אחריהם עם הרוח.
היו לה אלוהים אחרים, אלוהי הבריחה.
גילחה את הראש יום אחד וחוררה ת'אוזניים, עשתה כל מה שאמא
שנאה. שיער צומח (אפילו בסגול) גם צלקות מגלידות.
היו לה חברים. היו לה לחישות מאחורי הגב, גם של מי שאהב אותה,
והיו כאלה הרבה. האומנות הטיבה עימה, התאטרון שיחרר לה את
הכנפיים. עכשיו הרוח נשאה אותה על כפיה, והיא שבויה בין עלייה
למורד, בין אושר גדול לשינאה תהומית.
היו לה ציצים גדולים ששיגעו את הבנים מסביב, היה לה גם אף גדול
ולה זה הפריע. את האף היא קיצצה יום בהיר אחד לאחר שמונה עשרה
שנות גידול, עוד פירור מחומת הפחדים שלה, היא יצאה לעולם
הגדול.
והיו שם בנים והם הגו בה, תוכניות תוכניות, במחול איטי ומחושב
סדקו את גופה, את נשמתה המיוסרת מעתה בשינאה עצמית אל הבריחה.
אל זרועות שיכחת האלכוהול. אל סודות החום בגרון שממכר בניחמו
המתוק, האפטיה הכל כך נסבלת של חוסר האמפטיה העצמית.
והנקמה שלה בעצמה, נקמתה בהם. נרקומנית של כאב. הסקס המהיר,
החזק האלים, הבריחה, הבריחה, הבריחה, נקמנית וזו לא היא... זאת
פקודה נרצעת, שפחה, לא היא לא נאהבת, זה סתם עוד משחק...
והיו לה רגליים והיא רצה, היא רצה חזק עם הרוח, איש לא יתפוס
אותה, את הבור היא תכרה לעצמה ותיפול אליו לבד. מצלקות היא
מפחדת, מה שנשאר לא יגליד...
על קצה צוק נדה עם הרוח, על קצה צוק השמיים קרובים, מניחים,
מנחמים. איש לא יגע בה, איש לא יפגע בה, היא לא היא, היא תשחק
את העולם, מהבמה הגדולה הזאת היא מתאבדת... ממציאה את עצמה
מחדש ואיש לא יכיר אותה, גם לא היא עצמה, או עצמה לא.
עיניים עצומות אל תוך צעקת השמיים, אין אלוהים שהוא לא היא,
והיא השינאה הגדולה, והיא הזיוף והשקר שבורח מן האמת שלא מרפה
ממנו, מחיים שאין בהם גם צלקות שמגלידות.
והיא מרחפת באוויר, זה הרעל, או האלכוהול, או הכדורים או סתם
השיכחה שמשתחררת ומסחררת, מי יזהה את העיניים השחורות במבט
הקפוא, גם צלקות מגלידות.
היא ויתרה לעצמה והניחה לנפש לפסוע לנחילי החוכמה והטוב,
להפסיק לדמם ולשקוע. לוותר. להבין. לחיות. לנשום את הרוח במלוא
הריאות, לתת לאוויר ללטף כמו פעם, כמו הריצות בשדות וביער
ששכחו בינתיים ולכדו בתוכם את אהבתה הראשונה.
מתקלפת אל ומתוך אומנות, חושפת גלד ועוד גלד, חושפת דמעות של
ילדה. מתקרבת לאושר שחיפשה שנים, את סוד ההשלמה. ורק השקט של
אמא מהדהד. שנים של שתיקה. אבל גם צלקות מגלידות.
לאישה שנהייתי יש עיניים שכשהן ירוקות זה מסמל שימחה, יש בה
אהבה פנימית, יש בה אהבה, פחד, בילבול, ורגליים שעוד מובילות
אותה במשעולי יערות ילדותה. ויש לה ידיים קפוצות וקופצות שהיא
מנסה לפתוח ולחבק בן את עצמה ואת מי שמחייך אליה עתה. יש לה עט
ומקלדת שחייה נשפכים לתוכם, יש לה רגעים בהם היא עוד בורחת אל
אלכוהול, אל סקס, אל נשים, אל גברים, בורחת בעיקר מעצמה, בורחת
מצלקות. יש לה אמא שותקת, ואבא שצמח, יש לה שקט פנימי עם הרבה
סערה, וחוף מבטחים בו היא יכולה לרוץ ולרוץ ולא לעצור. יש בה
אמון, וסליחה, ואושר ירוק. יש לה חריטה עמוקה עמוקה, וסימנים
על העור. אבל היא יודעת שגם צלקות מגלידות.