היום היה לי יום ממש מיוחד. הכל התחיל ביום שישי, בבי"ס.
"מרינה, מה את עושה שם?" צעקה לי רונית, המורה לספרות עם הקול
הצווחני שלה, שנשמע כמו חריקה של דלת.
"אני... אני... כלום", אז מה אם לא הקשבתי לה ופטפטתי? זה אומר
שדווקא אותי צריך לשאול?
"טוב, אז אולי תסבירי לכל הכיתה מה המאפיין המרכזי בסיפור?".
טוב, ברור שלא ידעתי, אפילו לא היה לי מושג על איזה סיפור
מדובר.
אז ניחשתי: "אהמ... אלגוריה?" עצמתי את עיני כדי לא לראות את
תגובת המורה.
"יופי מרינה, יש לך בונוס", היא אמרה בטון סימפטי (לשם שינוי).
"מצטערת אם התנפלתי עליך קודם", היא הוסיפה בהתנצלות.
הרגשתי ממש טוב. ממתי לי, מרינה, קורים דברים טובים?
וכל זה היה רק ההתחלה.
אחרי שנגמר השיעור כולם שיבחו אותי על הניחוש ובכלל היו נורא
נחמדים אלי.
אני לא יודעת מה היה ביום הזה, אבל כבר הרגשתי שזה הולך להיות
יום מיוחד.
טוב, אז אחרי שעתיים אנגלית, שעברו מהר לשם שינוי, חזרתי הביתה
ורק תוך חצי שעה, ושתבינו שזה רק חצי שעה. בד"כ לוקח לי שעה
בערך. והיום, מי היה מאמין שהאוטובוס שלי יבוא דווקא כשאני
יוצאת מבי"ס. ושתבינו, האוטובוס עובד כל חצי שעה ואני תמיד
רואה אותו בדיוק עוזב. אבל לא היום, היום ידעתי שזה יום מיוחד.

אז חזרתי הביתה נורא מוקדם, וכהרגלי שאלתי את אותה שאלה רטורית
שתמיד ידעתי שהתשובה אליה תהיה שלילית: "אמא, מישהו התקשר?".
"כן", היא ענתה, בשיא הטבעיות. "5 אנשים, הם רשומים על הדף".
ומכאן כבר זה היה ברור שזה פשוט היום שלי, אבל זה באמת היה
כיף, אין דבר שאני יותר אוהבת מלהרגיש רצויה ושצריכים אותי.
אז התקשרתי לכל אלה שהיו רשומים על הדף, חוץ מאוריאל, אותו
השארתי לסוף, כי תמיד יש לי המון על מה לדבר איתו.
כשסיימתי עם רצף הטלפונים שלי צילצתי לאוריאל.
"היי אורי, מה המצב? מה עושים היום?" אז אני לא מבזבזת זמן.
"אני בסדר ובדיוק בשביל זה התקשרתי אליך, כי את פשוט לא הולכת
להאמין איזה מזל יש לי. זכיתי בשני כרטיסים למועדון "הכי
אמיתי" (שזהו פשוט מועדון מדהים אם מותר לציין, גם נורא יקר),
ונחשי את מי אני מזמין?" הוא אמר לי את הכל בלי לנשום.
"אותי?" שאלתי למרות שהתשובה הייתה ברורה.
"כן!" הוא ענה . זה היה צפוי.
ומכאן כבר היה ברור שזה פשוט היום שלי.
אז הגיע הערב ואני כבר בטוחה שאני אצטרך לקחת את המונית שרות
לרמת גן ואז אצטרך ללכת חצי שעה רק בשביל להגיע לאוריאל. אבל
אז, משום מקום באה אמר שלי: " מרינה, רוצה טרמפ לאוריאל?, אני
פשוט נוסעת לרמת גן, אז חשבתי שתרצי לבוא".
"וואלה?", מה קורה לאנשים? מה פתאום הכל כל כך טוב?
"אבל אני נוסעת עכשיו", אמרה אמא. וזה התאים לי בדיוק.
אז כמו בכל פעם שאני באה לאוריאל, הדבר הראשון שאני עושה זה
לחפש את המעדן האהוב עלי מכל, מילקי. אבל לא הפעם.
הפעם, ישר כשנכנסתי אוריאל הגיש לי את המילקי טופ שאני כל כך
אוהבת. לא היו מילים בפי, זה היה המילקי, שזללתי בספיד. אחרי
שנהנתי לי עם המילקי, אוריאל ציין שהשעה כבר מאוחרת ושאנחנו
צריכים לזוז.
אז יצאנו מהבית, וישר שאנחנו יוצאים אנחנו שומעים צפירה מאיזו
מכונית שעברה לידנו, לא יאומן פשוט, זה היה חבר של אוריאל,
איתי, עם האוטו שלו. הוא שאל אם אנחנו רוצים טרמפ. אז איך
יכולנו לסרב לבקשה כזאת? עלינו על הרכב ונסענו למועדון.
כבר ציינתי שזה היה פשוט יום מיוחד?
כשהגענו למועדון, היה תור ארוך מאוד וכבר מה זה התבאסנו עד
ששמעתי קריאה: "מרינה!"
הסתכלתי ופשוט לא יאומן כיסופר זה היה ידיד שלי, שי, שצעק לי
וסימן לי לבוא לתחילת התור, שכפי שציינתי היה ארוך מאוד.
ואכן כן, ככה הגענו לתחילת התור ושי הכניס אותנו, כי הוא היה
אחד המארגנים. אחרי שהודתי לשי נכנסתי עם אוריאל למועדון.
היינו בין הראשונים אבל היה ממש סבבה. מוזיקה פצצה, משהו משהו,
ואז התחיל איזה שיר שנורא לא אהבתי של דריים ט'יאטר, ולא
הספקתי אפילו להגיד "אני שונאת אותם", כבר החליפו את השיר לשיר
של אינקובס, הלהקה שאני הכי אוהבת.
ומכאן והלאה שמו רק שירים שאני אוהבת, כאילו מישהו לקח את כל
הדיסקים שלי והחליט להשמיע אותם.
כן, זה בהחלט היה יום מיוחד. אבל לא כאן מסתיים היום הזה.
כל הלילה רקדנו, שתינו קצת, עשינו כיף חיים, ואז אוריאל ציין
בפני שיש מישהו שכל הזמן מסתכל עלי והראה לי איזה כוסי אחד,
בפינת החדר שפשוט בהה בי. וזה היה באמת באמת הכיף של החיים.
כוסי מסתכל עלי. כיף כיף כיף!
אוריאל הציע לי לבוא אליו ולדבר איתו, אז בגלל שהייתי ממש ממש
שמחה אז לא הייתה לי בעיה ללכת לבד. ניגשתי אליו, ושאלתי אותו
מה שמו. גל, זה היה שמו, שם מקסים אם מותר לציין. אז הלכנו
לדבר קצת. ואז רקדנו, ובאמת היה סבבה.
בסוף הערב, או יותר נכון בבוקר, הוא לקח ממני את הטלפון ואני
את שלו.
פשוט יום מושלם.
אז אני ואוריאל חזרנו הבייתה, כמובן באוטו של איתי. הוא החזיר
אותי הבייתה, מה שאומר שלא הייתי צריכה לישון אצל אוריאל, כמו
בד"כ. ואז כשאני יוצאת מהאוטו בדרכי לבית שלי, שמעתי צפירה
חזקה מאוד שהחרישה את אוזני.
ועכשיו אני כאן, בגן עדן, מספרת לכם על היום המיוחד שלי, היום
שבו מתתי.