[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיקה גיל
/
אתמול ראיתי מפלצת

"אתמול הייתה לי מפלצת מתחת למיטה". היא מישירה מבט נוקב, אך
לא זוכה לקבל שום תגובה.
"אני בכלל לא סתם אומרת. זה אמיתי. הייתה שם מפלצת!".
הדובי בוהה בה בעיני כפתור נוצצות, אבל היא לא מתרגשת מזה. אף
אחד אחר אולי לא יודע את זה, אבל הוא מבין כל מה שהיא מספרת
לו.
"כן. אני יודעת מה אתה חושב לעצמך" היא ממשיכה בשלה "גם אתה
היית שם. איך לא ראית אותה?".

ראיתי אותה. באמת! היא הייתה מפחידה שכזו. היו לה עיניים
נוצצות כמו אש וקוצים על כל הזנב וכתמים סגולים. אני לא אוהבת
מפלצות.


הפעם, למחשבות שלה, הדובי מסכים ועונה.

גם אני ראיתי אותה שם, מתחבאת. זוממת. אבל את מבינה למה לא
יכולתי להגיד כלום להורים שלך, שבאו כשצעקת. נכון?


היא מבינה. אחרי הכל, הגדולים בכלל לא מבינים. הם לא יכולים!
כשהיא תהיה גדולה, היא מבטיחה לעצמה כל יום, היא לא תשכח כמה
כיף כשקטנים. היא תקדיש את עצמה לילדים. היא תמשיך להיות ילדה.
היא תבנה את פארק השעשועים הכי נפלא בעולם, ויהיו בו כל
היצורים המתוקים מכל האגדות. פיות ושדונים חמודים וחדי קרן.
והם כולם יהיו בעצם רובוטים משוכללים כאלה, אבל זה יראה וירגיש
כאילו הם באמת אמיתיים. והם לא יחזרו בלילה הביתה, לחיים של
מבוגרים רגילים, כמו פו הדוב ושילגיה שהיא ראתה פעם בקלטת על
דיסני וורלד.
כמה כיף להיות ילדה בת חמש ועוד טיפ-טיפה, כי רק לפני כמה ימים
הייתה לה יומולדת. אמנם זה אומר שיש לה עוד המון המון זמן עד
היומולדת הבא שלה, אבל בגיל חמש וטיפ-טיפה, נדמה שהכל שמח.

אתמול בגן שלי שפכה לי צבע גואש שחור על כל הציור וכל כך
בכיתי! אבל אז התחלתי לשרוט את הדף בכעס ופתאום זה גירד את
הגואש ויצא ציור אפילו יותר יפה ממה שרציתי!


הדובי כבר לא עונה לה. הוא עסוק עכשיו בעניינים משל עצמו.
ענייני דובים. היא משאירה אותו ישוב על הכסא וניגשת לעבר בובת
הברבי שלה.
"בואי ברבי!" היא קוראת "אני אספר לך סיפור". היא מניחה את
בובת הברבי על המיטה וניגשת לספריה. שולה משם ספר גדול וצבעוני
וניגשת איתו חזרה למיטה. היא לא באמת יודעת לקרוא, אז היא
ממציאה.
"פעם הייתה פיה יפה מאוד. הפיה חיה במגדל עם המון פרחים סגולים
וורודים ואדומים". ברבי מחייכת אליה.

אני לא באמת קוראת, אבל אני מאוד משתדלת, ברבי. יותר כיף
להמציא סיפורים לבד. את לא חושבת?
אוף, ברבי, קודם נגמור את הסיפור. אחר כך אני אקח אותך לשחק עם
קן. אני מבטיחה. עכשיו תשבי בסבלנות ותקשיבי.


היא שקועה בסיפור. היא מאמצת את העיניים, כאילו היא באמת
קוראת. היא לא מבחינה בדמות שנכנסת לחדר, עד שמאוחר מדי. מושכת
בכתפיה, כאומרת שאינה מבינה מי ומה בדיוק קורה, היא מתרוממת מן
המיטה באחת ומסתכלת לדמות בעיניים.

מי זה? איזה איש מוזר! אף פעם לא ראיתי אותו לפני כן.

היא מגרדת בראש.

זה לא רובה, מה שהוא מחזיק? זה רובה... למה הוא מרים את
הרובה?


"מי אתה?" היא שואלת בקול קטן, מפוחד קצת. קול של ילדה בת חמש
וטיפ-טיפה, שעומדת מול אדם זר, שצעד לתוך חדר הילדים שלה ואוחז
נשק. ומרים את הנשק. ומכוון אותו ישירות אליה. פתאום היא
מבינה. ניצוץ של הבנה מבליח בעיניים הקטנות, ומייד מתחלף
באימה.

אני לא רוצה למות. אני עוד לא מבינה בכלל מה זה! אאוץ'! זה
כואב. יש לי דמעות. אסור לי לבכות! אני כבר לא תינוקת! אוי,
כמה דם!


היא גוססת לאיטה. היא אפילו לא תדע כשהוא ינסה לצוד גם את אמא
שלה ואת שני האחים. ההבעה בעיניים הקטנות נעשית דוממת. אם יש
בכך נחמה, לפחות היא לא תצטרך לגדול יום אחד, ולהתפכח, בעולם
שבו אנשים יכולים לעמוד קרים אל מול ילדה בת חמש וטיפ טיפה,
ולירות בה כאילו אין מחר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בולבולון!





המכחישנית


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/5/02 21:51
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיקה גיל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה