ערב יום הזכרון 15.4.2002 את התאריך העברי אינני יודעת.
אחותי ואני אצל סבתא בזמן שאמא ואבא הלכו לטקס כמדי שנה ביום
הזכרון.
סבתא יושבת בספה. קורעת חתיכות טישו ומנגבת את עיניה בתנועות
מעגליות מלטפות. שואלת שאלות כמו כל פעם לוודא שכולם מזדקנים
ולא רק היא. שואלת על סבתא ועל סבא, ואני מגרדת תשובות, לא
בטוחה מה היא היתה רוצה לשמוע.
ברקע הטקס בכותל. השעה שמונה והצפירה החלה. סבתא קמה לאיטה,
נעמדת. בטלוויזיה נראים בני המשפחות השכולות ודמעות בעיניהם.
סבתא לא בוכה, ואחותי עומדת לידי, אותה לא הצלחתי לראות בברור
מבעד לדמעות שהצטברו בעיני.
לא ברור לי למה אני בוכה, לא לי נהרג בן, ואני אפילו בכלל לא
הכרתי אותו, אבל בכל זאת אני בוכה. אולי זה בגלל המסע לפולין
שעדיין טרי, או אולי מתוך רגשות אהדה לסבתא.
"רק תהיי חזקה" מצאתי את עצמי אומרת לסבתא בלב, והצפירה עומדת
להסתיים.
הצפירה נסתיימה. סבתא הלכה לאנשהו, אולי רצתה רגע לבד.
נשארנו לעמוד, אחותי ואני, מעט לאחר מכן התיישבנו. אף פעם לא
ידעתי מה בדיוק צריך לעשות, ואיך להתנהג במצבים כאלה, במיוחד
ליד אנשים ששכלו יקיריהם.
המשכנו לדבר עוד קצת אחרי שסבתא חזרה. מעט לאחר מכן הלכה לחדרה
ופלטה לעברנו "תסגרו!" כשבטלוויזיה נשמע קול החזן בטון המייבב
שלו "אל מלא רחמים.."
כמה לא מתחשב, כעסתי על עצמי, בטח זה החזיר אותה לזוועות
ההלוויה.
שיר של עמיחי, אם זכרוני אינו מטעני, ורבות הפעמים בהן הוא
מטעני, מדבר על כך שהאלוהים כל כך מלא ברחמים שלא נשארו רחמים
בעולם לאף אחד חוץ ממנו.
מיד השתקתי את הטלוויזיה.
הלכתי לשירותים. דרכם לחדר הכביסה. חדר של שני מטרים על מטר
ובו מכונת כביסה ישנה, מראה וארון עם דלת מגירה חסרה. מראות
כאלה של חדר ישן תמיד נותנים לי תחושה מוזרה כזאת, כאילו אני
חוקרת שנשלחה למקום נטוש ועלי לראות הכל, לזכור הכל והכל לתעד.
בתוך הארון, דרך המקום בו היתה חסרה דלת של מגירה ראיתי ארגז
שתכולתו היתה מוכרת לי. הוצאתי את הארגז. ניקיתי את האבק
מעליו. היו בו משחקי קופסא וספרים ישנים מילדותי, "קריוס
ובקטוס", "כל הדרך עם ציפי שביט", "מי רוצה לשחק איתי?" ועוד
כמה. עם כל קופסא וספר אנחה של נוסטלגיה. אחרי כמה זמן גם
אחותי הצטרפה אלי. החלפנו זכרונות משותפים.
"אני הולכת לישון" היא הכריזה. לקחתי שלושה ספרים שרציתי להביא
איתי הביתה, יצאתי מהחדר וראיתי את חדר התופים. מאז שאני זוכרת
את עצמי התופים עמדו בחדר הזה. אף אחד לא מנגן בהם, בטוח שלא
סבתא שלי. נכנסתי לחדר. דלת הארון היתה פתוחה קמעה. אפשר היה
לראות את המדפים המאובקים שרובם היו ריקים, חוץ מאחד אחד.
הוצאתי ממנו אלבום ישן. ידעתי שאני לא אמורה להסתכל ללא רשות
אך רציתי לדעת, ואת סבתא לא יכולתי לשאול גם אם לא היתה ישנה.

פתאום אותה דמות, שלא ידעתי עליה הרבה, מעט ואינפורמציה ובעיקר
שזה מאוד מעציב את אמא, לא היתה רק סתם דמות. היא גם שיחקה, גם
צחקה, גם למדה בבית הספר. אותה דמות, היתה אחיה של אימי, והוא
חי פעם. מאוד חי, כך נראה בתמונות. עטוף חברים, חייכן לרוב. אך
התמונה שהיתה הכי חזקה היתה תמונת נופש משפחתי. אחיה של אימי
עומד בבגד ים, אימי נשענת עליו אוכלת ארטיק, לידה בפתח הבקתה -
סבתא שלי מחייכת, ולמרגלותיה, על כיסא נוח, ישב סבי ועל ברכיו
אחיה הקטן של אימי. תמונה כל כך משפחתית וחמה. הם נראו כל כך
מאושרים.
חשבתי לעצמי, כמה נורא, הם שם, בתוך התמונה, באותו זמן, בכלל
לא ידעו את מה שאני היום יודעת. לא עלה בדעתם שביום מן הימים
אחד מהם יעלם ולא יחזור יותר, והיום הזה קרוב ממה שחשבו, וגם
לא ידעו כי עם מות בנם, נישואי ההורים יהפכו במהרה לסיפור כואב
ומר.
המחשבה הזאת גרמה לי להרהר במחשבה שאולי בעוד מספר שנים גם עלי
ינחות איזה אסון, שעכשיו לא הייתי מעלה בדעתי שיקרה, אולי לא
אהיה פה, אולי אחד מיקירי לא יהיו, חס וחלילה! אך בהתחשב
במצבנו הנוכחי, מחשבה זו איננה מופרכת כלל. עצובה המחשבה על
כך. ועם זאת ברור לי כשמש שבקרוב מאוד, אולי מחר ואולי אפילו
הערב, אשוב לצחוק, צחוק אמיתי וכנה ואהיה שמחה ונטולת דאגות
אולי לרגע. איך מוצאים את האיזון? האם המעברים האלה חייבים
להיות כל כך חריפים? נכון שעברנו משואה לתקומה, אך איך אפשר
לעבור מקול הצפירה הצורם לקול זיקוקי הדינור בכזו שלווה?
אמנם עמנו שרד אלפי שנים של מלחמות, רדיפות ושנאה , אך מה
מבטיח את קיומנו הפעם? העבר לא תמיד מעיד על העתיד. איך האפשר
להיות בטוחים שנקום שוב על רגלינו? שנאכל אבטיח של שפת הים
בשקט? שנסע לתל אביב בלי לחשוש? שלא נצטרך לחשוש מכל צעד? אי
אפשר. ועכשיו שהעורף הפך חזית זה גם מפחיד.
אך בכל זאת יש להמשיך לעבוד, לפרנס, ללמוד, ללכת לצבא, לשמוח
בחגים, לתכנן תוכניות, כי אי אפשר פשוט לעצור.
שאלות קיומיות עולות עכשיו במוחי, אך העבודה שדשו בהם כבר
מיליארדי פעמים גורמת להן להראות טיפשיות וחסרות תכלית.
חזרתי לסלון. סבתא הצטרפה והמשיכה בשאלותיה.
"למה אין לך חבר?" השאלה הרגילה, שלהשערתי אין לה באמת מטרה
משום שלפני שנה, כשעניתי שיש, תשובתי לא גרמה להתלהבות מיוחדת
מצידה. אולי היא רק דואגת להמשכיותה או משהו בסגנון הזה. לוודא
שהצאצאים מחותנים, כי מאז גיל שבע היא מנסה לחתן אותי.
"אז מה את עושה כדי להעביר את הזמן?" כאילו שהמטרה היחידה
בחיים היא להשיג חבר וכל השאר זניח.
"אני לומדת נהיגה", עניתי, "אבל הרשיון עוד רחוק." חשבתי לעצמי
שהיא בטח מעבירה בראשה מחשבות על כך שכאשר יהיה לי רשיון
בוודאי אבוא לבקר אותה יותר. נדמה לי שהבטחתי לה משהו כזה
כשהייתי קטנה. אז גם הייתי יותר קרובה אליה.
"ואני גם עובדת" הוספתי.
"כמה משלמים לך?" סבתא דרשה.
"שמונה עשר שקלים לשעה, סבתא."
"מה? זה לא מספיק!" סבתא אמרה במחאה.
"סבתא," הסברתי," שכר המינימום הוא חמישה עשר שקלים ומשהו
לשעה, כך שאני מקבלת יותר משכר המינימום, לבני נוער זה טוב."
תשובתי לא סיפקה אותה.
"באה לכאן אחת, עושה ספונג'ה. פחות משלושים שקלים היא לא
מקבלת."
"ובת כמה היא, סבתא?"
"ארבעים וחמש." תשובתה לא הפתיעה אותי.
"נו, זה בגלל שהיא מבוגרת. בני נוער צריכים פחות ממבוגרים. לי
אמא ואבא עוזרים, אבל לה אין עזרה."
השיחה המעמיקה בענייני שכר לנוער ולמבוגרים נקטעה, אמא ואבא
חזרו מהטקס.