מהלומה, נפלתי על ברכיי.

דם מכסה את חולצתי, אני מנסה להבין מי מחברי נפצע. רק כשאני
מצליח להשתעל אני מבין שזה הדם שלי, וצונח לרצפה בחוסר אונים.
מימיני מלמולים - מתי זה יסתיים. אני לא בטוח מי אומר זאת, אך
שערותיי מסתמרות למשמע הפחד והחייתיות המבוהלת בלחישות. אני
כבר לא בטוח מי, איפה ומה אני, וורטיגו מנטלי.

הכל מסתובב ונהיה שחור לפרקים, רק בפעם השישית שאני מתעורר אני
מגלה שרגלי מחוררת ובקושי אני מצליח לחבוש אותה. היריות
ממשיכות מעלינו. מי זה בכלל אנחנו? חבורת אנשים מפוזרים בחוסר
סדר על אדמה הררית. אני מנסה לזחול לנקודת תצפית, אבל היריות
הרצופות מזכירות לי שעדיף לי להישאר על הרצפה. אני מנסה למשש
את סביבתי, הרובה שלי נעלם. אני שוכב שם, הכל נעלם ומתבהר
במחזורים שנראים לי כבני חמש דקות.

לבסוף, אני מתעורר עם השקיעה ומרגיש שמרימים אותי, אני מנסה
לצעוק מפחד, אבל אני חלש מידי, כנראה מאיבוד דם. החובשים רצים
איתי, פרצופיהם מבוהלים, אני מנסה בלחישה להסביר להם שזה בסדר
וחבשתי את רגלי, אבל הם מעלים אותי מייד על אמבולנס.

הרופאים רצים מסביבי, אבל משום מה אין הם מטפלים ברגלי, אינני
מבין זאת. אני מנסה להגיד להם אבל אין הם מקשיבים ואין הם
עונים לי, אני שם לב לפתע שכבר הרבה זמן איני שומע דבר. האם כל
זה מאיבוד דם? האחות מזריקה לי משהו, כנראה סם הרדמה. שנייה
לפני שאני נרדם אני מרגיש את הרופא בודק לי את אחור הגולגולת,
אבל משום מה היא רכה, ונמחצת תחת מגעו הזהיר. אני מבין פתאום
ונרדם.

אני מתעורר בבית חולים לבן, אני לבד.

ניצלתי, אך איני יכול לדבר משום מה, במראה קטנה בצד המיטה אני
רואה את רגלי הקטועה ואת ראשי החבוש. אני מודה לאלוהים שהציל
אותי, ומיד לאחר מכן מקלל אותו שהכניס אותי למצב זה מלכתחילה.
אני שוכב לי על הגב, מנסה להיזכר. אני נזכר בסכסוך, במלחמה
ובמה שקרה לי, כמה שכל זה נראה סתמי ומבוזבז. אני שוכב שם, לא
מצליח לזכור מי אני, אלא רק את הדקות שאחרי פציעתי. האורות
נסגרים, כנראה כבר ערב בבית החולים, אני שוכב שם ער, ללא יכולת
לזוז, מנסה להיזכר אם אני ישראלי או פלשתינאי.