הוא היה באמצע שנות השלושים של חייו. אולי בשלהיהן. מוצק, לא
גבוה במיוחד, פניו שזופות וסדוקות מאויר הפלחה. היה בהן כיעור
לא מוסבר. במובן מסוים- מושך. כמו של מיק ג'אגר, חשבה לעצמה.
מרוב שהוא מכוער, אי אפשר להוריד ממנו את העיניים.

ממרומי גילו ומעמדו לא הבחין בה כלל. נערה צעירה, כוח עבודה
זול שבא להעביר כמה חודשי התנדבות לפני הצבא. נח"ל. מתנשא,
כשאר הקיבוצניקים, שפשטות לבושם וחוסר התחכום שלהם לא הפריעו
להם להתייחס בזלזול  אל חבורת בני העיר המתפלמסים במילים
גבוהות שהתמקמה בחצר האחורית של משקם.
בניגוד לבנות הגרעין שלה, שבחנו שוב ושוב בקולניות מתגלגלת את
מבחר גברברי המשק החסונים ואת בלוריותיהם הבלונדיניות -חלקות
של המתנדבים, הצניעה בשקט את מושא מחקרה, עוקבת אחריו  מרחוק,
כשהוא מקפיץ את ילדיו על כתפיו  בעליזות.

הפעם הראשונה שהתפרץ בגסות אל תודעתה השלווה הייתה ליד חדר
האוכל. הוא חזר מתורנות חליבה, לבוש בגדים כחלחלים, מטונפים
בצואת פרות, עמד יחף ליד הברזים ושטף בשקדנות את מגפיו. רגליו
כמו שני עמודים רומיים, עבות עד כדי דחייה, מתכסות ברסיסי הבוץ
הניתזים עליהן. לקול צחוקן המתגלגל שלה ושל חברותיה, הרים שתי
עיניים כחולות שבצבצו מתוך פניו המחוטטות כטיפות טל מנצנצות,
והשיבן אל כפות רגליו. היה בו שילוב לא הגיוני של בהמת משא
נבערת, כבדה מאוד ומגושמת, ושל פסל לא גמור, מסותת חלקית,
המאפשר להבחין מבעד לעפר המכסה אותו, בצבעיו הטבעיים, נפלאים,
של חומר הגלם. הדרך בה ניקה ביסודיות את גופו הגמלוני והמסורבל
דמו בעיניה לתנועות ריקוד ממש, מסתלסלות  כרקדנית בטן  בוטה
ומתריסה, המניעה את גופה לקול צליליו של לחן עתיק.
פעימת לב אחת מעדה ברשלנות. לרגע קל, כשחלפו ממש לידו, עלתה
צחנתה של הרפת באפה וגל חום הציף אותה. היא חשה את האודם עולה
על פניה, מודה לאלוהים שאיש לא חש בהתרגשותה, שהבהילה אותה
מאוד. אחרי שעברו אותו, סובבה את ראשה בחטף לאחור. הוא סיים
לשטוף את מגפיו, הניח אותם ליד הברז ונכנס יחף אל אולם הדואר,
פסיעותיו מותירות שלוליות גדולות, מהבילות ומעלות אדים על
השביל החם.
למעלה, בחדר האוכל, מיקמה את עצמה בשולחן העגול, הפינתי,
המשקיף מרחוק על כל האולם הגדול, מרחפת בעיניה על תכולתו
ההומה. היא איתרה אותו יושב עם הרפתנים סביב שולחן גדול, מרעים
בקול  גדול הבוקע מפרצוף רחב ומשופם. שפם מגעיל, ציינה לעצמה.
עבה, ג'ינג'י, פרוע. מגעיל.
לשווא חיפשה חינניות בתווי פניו, נזהרת מלהסגיר סקרנותה, מוצאת
רק פר הרבעה מגושם ומאיים וקסם של פועל בניין גדל איברים.

אחרי מספר ימי התארגנות וגיבוש חברתי שובצו חברי הגרעין לעבודה
בענפים השונים במשק. ויכוחיה העקשניים הביאו אותה לבסוף למחוז
חפצה. הפלחה. שם גילתה, להפתעתה שגם הוא עובד שם, ולא ברפת.
בכל בוקר השכימה קום בשעה רבע לארבע, שתתה קפה שחור ומריר
במחיצתם של שנים עשר גברים, ונדחקה עימם בתא מטען פתוח של טנדר
מאובק בנסיעה קופצנית אל תוך שדות הכותנה המבשילים, הנצבעים
באורות רכים של זריחה. המרחבים הירוקים והתנודות הפנטו אותה כל
יום מחדש. צינתו של הבוקר חרכה יום יום את עורה, אך היא חשקה
את שיניה בגבורה, יודעת שגם חומו של היום יצרוב אותה עוד שעות
מעטות בלבד. כמוהם, משכה צינורות השקיה שחורים מבין שורות
הכותנה, מכינה את השדות לקטיף. הם היו משאירים אותה לבדה באחת
החלקות, ובאים לאוספה בשמונה לארוחת הבוקר. הצינורות שגלגלה
היו מונחים תלוליות תלוליות על שביל העפר, מעידים על חריצותה
ומרצה.
היא אהבה את השעות השקטות האלו, לבדה בין שיחי הכותנה
הדוקרניים, מעליה שמיים מבהירים, נכבשים לתוך תכלת אין סופי.
לפעמים הייתה פוצחת בשיר, מעיזה להגביר את קולה עוד ועוד. איש
לא שמע אותה.
מהר מאוד חשה כיצד היא נכבשת בפשטות עבודת האדמה, פשטות כמו
גבינה לבנה וזיתים שחורים,  המאפשרת לה ריקון מוחלט של תודעה
לתוך מצב מדיטטיבי כמעט. מוחה זונח את המילים והמחשבות, מגלה
תחושות וריחות וטעמים חדשים.  גופה לומד לאהוב את העייפות
והרפיון  המשתלטים עליו בתום המאמץ הפיזי של יום עבודה תובעני.

הטבע בכל עוצמתו הפראית השתולל סביבה בכל פינה כסייח צעיר ולא
מאולף בועט לכל עבר בעיטות שלוחות רסן. שלל ריחות שונים חגג
באפה, ריחות של פריחות, אדמה יבשה וצמאה, חומרי הדברה ודשנים.

כל בוקר הייתה שומעת את דהרותיו הפרועות של הסייח הזה הולכות
וקרבות אליה יותר ויותר. בהתקרב הטנדר אל חלקתה הייתה יוצאת
מתוך שורות הכותנה, מסירה את הכפפות העבות מעל ידיה שתוך ימים
ספורים התכסו בבועיות מים מטרידות, סקרנית, מצפה לראות מי בא
לאספה, איפה תשב, ואיפה הוא יושב.
לפני מספר שבועות לא הייתה מעיפה בו מבט שני לו היה נכנס
לספריה העירונית בה עבדה בעבור פרוטות, במשך שלוש שנים, עד
בחינות הבגרות וזאת רק כדי שתוכל לשים את ידיה על כל ספר שתרצה
שידם של הוריה, עובדי כפיים יגעים, לא הייתה משגת לקנות לה. אך
כאן, סוסי הקרקס  המאולפים הלכו ואיבדו הדרם למול הברק הטבעי
שנגלה מולה.
הגברים היו מקבלים אותה בתרועות, מפנים לה מקום של כבוד בינם,
מספרים בקולי קולות בדיחות גסות, בוחנים את תגובתיה, עוד לא
ממש יודעים לבלוע את נוכחותה הנשית בתוכם. והיא, דומיית הבוקר
עוד זורמת בה, הייתה מחייכת חיוך ביישני, מסרבת להשמיע את
קולה. ברוב המקרים הוא היה זה שנהג ברכב, אך לעיתים ישב עם
כולם מאחור, מחייך אליה בשיניים צחורות כשהייתה עולה בקפיצה
קלילה, מברך אותה לשלום. חמימותו כלפיה ורגישותו למבוכתה נעמו
לה. ישירותו  וטבעיותו הפעילו עליה פתאום מנגנון  אחר שהעמיד
באור מגוחך את מלאכותיותם ותחכומם המאולץ של חבריה הגברים בני
גילה.
לפעמים אפילו ישבה לידו, משותקת ממגע רגלו הצמודה לרגלה,
מתחושת זיעתם המתערבבת וניחוח גופו המשכר, מתפללת  שלא יחוש את
הלמות ליבה ושהנסיעה הזאת לא תסתיים לעולם.
בתום עשרה ימים של עבודה משותפת לא ידעה לספר עליו דבר. למעט
שמו, אותו לא העיזה להגות אפילו לעצמה לבד.
אחרי ארוחת הבוקר, כשהשמש הייתה קופחת עליהם ורחשיהם של החרקים
היו ממלאים את האוויר, היה השקט מתפוגג לו, ולמרות המרחקים,
הייתה שומעת את קולותיהם של עמיתיה מבין השורות, מנהלים שיחות
קולניות או קוראים זה לזה להפסקת קפה.
"מה יהיה איתי כשנגמור לאסוף את הצינורות ונתחיל בקטיף
הכותנה?" העיזה בוקר אחד לשאול את מרכז הכותנה מעל אדי הקפה
מבושל שחילקו בינם. לשמע קולה השתתק החבורה.
"אתה לא יכול להחזיר אותי לחדר האוכל, אני רוצה להישאר בשדות".
מחתה, נדהמת מתעוזתה, מסמיקה.
"היא יכולה לעבוד על המהדק הכותנה". הוא!
היא סבה אליו במהירות, אחר כך מחזירה את פניה אל מרכז הכותנה
בציפייה. לא שידעה מהו מהדק, אבל היה זה הוא שהעלה אופציה!!!
מרכז הכותנה אמר שיחשוב על כך. אחר כך חזרו כל אחד אל
שורותיו.

ערמות הצינורות הלכו וגבהו. הטנדר החל לעבור בחלקות, לאספם
ולהחזירם לקיבוץ.
היא המתינה לטנדר שיגיע אל חלקתה, ובינתיים השתרעה על האדמה
החמה, עוצמת עיניה ומפקירה את גופה לחסדי השמש. כתמי צבע
גדולים עמעמו את מוחה והיא שקעה לתוך ערפול מתקתק. תחושת הציפה
והשיכרון מנעו ממנה לקלוט את רעש הטנדר ואחר כך את הצעדים
הכבדים שקרבו אליה.
"ככה תקבלי מכת שמש" ניער אותה קולו.
היא פקחה עיניים מבוהלות. הוא ניצב מטרים ספורים ממנה, מתבונן
בה ארוכות, והיא הבינה שהוא עומד כך כבר מספר דקות.
היא התיישבה, שותקת, נטלה את קלקר המים המונח לצידה, לגמה
לגימות ארוכות, מניחה למים לגלוש מפיה אל צווארה, אל חולצתה.
לפתע נרגעה ושקט מוזר השתלט עליה. היא הורידה את הקלקר, מעיזה
להישיר מבטה אל עיניו הבוחנות. בשתיקתם היה הפעם משהו אחר.
מחשמל. לאחר מספר שניות ארוכות, קרב אליה והתיישב לצידה. ריחו
החריף הלם בה מעורב בחום  גופו. היא יכלה להישבע שהיא שומעת
גאלופ משתולל, וליבה נהר אחריו. ביד מאובקת אסף את פניה אליו
והחל לנשקה. תחילה עמוקות, כמו בולע  אותה, שפמו שורט את פניה,
אחר כך בפראות, טורף. שפתיו בשרניות ,מתוקות- מלוחות, המסו
אותה.
ואז לפתע, קרע אותה מעליו וקם במהירות. בשתיקה החל להעמיס
בזריזות את ערמות הצינורות על הטנדר.
מבולבלת ומסוחררת לרגע מתנועותיו המהירות, הביטה בו בהשתאות,
ואחר כך מסביבה. ואז קמה גם היא והחלה עורמת את הצינורות לצידו
.
לאחר מכן נכנסו לטנדר ונסעו לחלקה הבאה.