יום חמישי.
היא מתלבשת. כל השומעים בקול צווי האופנה עברו מזמן ללבן, אך
היא נותרת נאמנה למדיה השחורים. מתאפרת ברשלנות מהולה בהבזקים
אדומים, ויוצאת מהבית.
האוטו לא מתניע, והשכן מלמעלה, זה שתמיד לובש גופיה לבנה, צופה
בכדורגל בקולי קולות, מפצח גרעינים וזורק את הקליפות ממרפסת
הקומה השלישית, יורד למטה.
כאילו צפה בה, ידע בדיוק מתי לרדת.

"הוא יכול היה להיות אבא שלי" , היא חושבת לעצמה בדרך.

הדרך מוכרת לה. אפילו את רצף הרמזורים היא מכירה בע"פ, ויודעת
בדיוק באיזו סמטאות תחפש חניה.

היא נכנסת לפאב ויושבת במקומה הקבוע. בינה לבין עצמה מתפלאת
בגיחוך שעדיין לא חרטו על הכסא הזה את שמה.
הברמן שואל לשלומה, מחייך מתחת לשפם שאין לו, ממלמל משהו,
ומביא לה היינקן בלי שתבקש, כמו תמיד, כמו בכל יום חמישי.

זה כבר הבנאדם החמישי שמנסה להתקרב אליה, מנסה לשכנע אותה ללכת
לדירה שלו או שלה.
הוא נראה טוב, אבל היא לא "עושה טובה". היא לא עושה טובות לאף
אחד, אף פעם, זה חוק.
היא שואלת את עצמה מה היא עושה שם ומה היא מחפשת, אבל גם השבוע
היא עוד לא מצאה את התשובה.
אולי היא לא מחפשת דבר, ומזמן הבינה שאין לה מה לעשות שם.

היא קמה ופוסעת החוצה, לבדה.
בזבוז מושלם של 5 שעות מהחיים וכמעט בוקר - עוד מעט שמש באה
ברקיע והיא מרגישה כבר את הקור, כמו שמישהו אמר לה פעם, מזמן.

היא חוזרת הביתה, מורידה את מסיכת האיפור מפניה, סוגרת את
התריסים ומכבה את האור.
יום חדש מתחיל.
היא מתמכרת לחושך המזויף ונרדמת עם החתולה.