כשכבר החשיך, נכנסתי בשביל הכתום שמוביל לבית שלו. צלצלתי
בפעמון ו.. שקט. אף לא קריאה או קול. ולפתע..צעדים
במדרגות...מתקרבים לדלת..והיא נפתחת.
הוא עומד שם. "תשמעי גילי אני לא יכול יותר ל.."
"שששששש" אמרתי, ושמתי את אצבעי על שפתיו, שהיו רכות וחמות.
הוא עצם את עיניו. "אתה לבד בבית נכון?" שאלתי ישירות.
"כן, אבל.." "אוקי, יופי זה לא ייקח יותר מחמש דקות" אמרתי.
במצב רגיל תוכלו להעלות אסוציאציות שונות מכל הסוגים..אני מרשה
לכם..במקרה הפרטי הזה...זה לא מה שנראה לכם שזה.
"רק באתי להגיד לך להתראות" אמרתי והבטתי בעיניו.
"להתראות??!? לאן את נוסעת???" שאל בפליאה, פחד וחששות מתגנבים
לקולו. "לשומקום!" אמרתי וחשבתי שזה די מבדר לומר שאתה נוסע
לשומקום כי באמת יש מקום כזה..לפחות במציאות שלי. המציאות
הדמיונית. אבל באותו רגע אף אחד מאיתנו לא חשב שזה מצחיק. לכן
שתקנו.
"אז למה להתראות?" שאל כלא מבין. "כי אי אפשר להמשיך עם זה,
אתה בעצמך אמרת, ולכן...  אני החלטתי שעדיף שנפסיק להפגש..
כי אני לא יכולה... אתה מבין זה פשוט..שובר ו.."
עצרתי לרגע...כדי לנסות להרגיע את עצמי, ולהפסיק את מפל הדמעות
שכבר החל ממזמן לזלוג לו חופשי ושאפילו הסחר הגדול בעולם לא
יעצור אותו. לעולם לא.  "בכל מקרה..." המשכתי לאט ובזהירות...
"רק באתי להגיד שאני אהיה איפה שאני תמיד, במקום שלי, וכשתרצה,
אתה תמיד מוזמן להתקשר או לקפוץ לביקור..אחרי הכל אני לא גרה
כל כך רחוק ו.." שוב דמעות. היה לי קשה לקלוט שאני אומרת את
זה, שבאמת המילים האלו יוצאות מהפה שלי.  "ורציתי גם להגיד עוד
ש...מתי שתרצה אני אהיה שם בשבילך.. ממ אני מקווה שאתה יודע את
זה...ושאני אוהבת אותך מאד מאד. לעולם."
עצרתי והבטתי בו לרגע.. זה היה מחזה מיוחד. לא ראיתי כזה אף
פעם. הוא פשוט עמד שם, ידיו שמוטות, ועניו כמפל הזורם לאחר
השלגים הנמסים באביב, שבהרים. ובין כל הדמעות האלו...ראיתי את
הכחול-ים שהיה לו בתוך העניים. "אז באתי לבקש חיבוק אחרון.."
לחשתי., מתקרבת, כבר נופלת על כתפיו, משתדלת לא ליפול לתוך
תהום השאול הזו, שתוביל אותי למוות הנפשי, האינסופי, מוות שבו
לא גדל שום דבר, ואף פרח לא פורח בו. במוות הזה. חיבקנו. חיבוק
אחרון, חזק, חם, אוהב באמת. ארוך מאד.
אני חושבת שהתחבקנו ככה בערך רבע שעה..פשוט ..אבדה לי תחושת
הזמן ואפילו כשניסיתי לא הצלחתי לראות מה השעה בשעון שלי, בין
כל הדמעות.. החיבוק נגמר. זהו. הסתיים.

כשדיברתי איתו עוד פעם..זה כבר היה דרך טלפון ציבורי. הוא
התקשר מהבסיס שלו..הם יצאו לשטחים, פתחו בפעולה מבצעית סודית
עם כל החיילות הקרביים. זה היה יום גשום וכנראה שזו הסיבה לכך
שהיו הפרעות בקו, השיחה הייתה קטועה מאד, אבל הצלחתי להבין
חלקים ממנה.. "ואני לא יודע מתי אני חוזר הבייתה.. אנחנו עמוק
בבוץ פה וגם יש המון פצועים..."    רעש....
"רציתי לומר גם שאני ועדי נפרדנו כבר, ממזמן..ושהתקשרתי אלייך
כדי להגיד לך את זה, ולהגיד שאני מאד מתגעגע אלייך...ואוהב
אותך מאד ו...."  רעש נוראי, וחזק יותר מקודמו. זה מה שהספקתי
לשמוע בצורה ברורהץ "גם אני אוהבת אותך ואני מתגעגעת מאד מאד"
אמרתי בשמחה, לנוכח הדברים שאמר.
"מ..ממה? לא שמעתי..הקו קטוע כנ..אה.." אמר.

"הלו? יריב אתה שומע? יריב??" צעקתי לטלפון.

"יריב אתה שם?!?" קולו לא נשמע עוד. רק קול הגשם החזק, על
הגג.


                   

                            וזה היה החיבוק האחרון באמת...



                                 
                                                       
                                                           
לזכר ניר קריצ'מן ז"ל
                                                           
והחיבוק האחרון שלו.