כשהיא הגיעה כולם חשבו שהיא תמימה, ושהיא בחיים לא תשרוד.
אבל הם כולם טעו.
מהרגע שהיא הגיעה הנה תמיד ידעתי שבכל התמימות הזו שלה יש
עוצמה גדולה יותר אפילו מזו של האיש הגדול הזה למעלה, למרות
שמאיפה שאני רואה את כל זה, הוא לא כל כך הרבה מעליי.
אולי זה כי אני למעלה.
אני אחראי לכל מה שהולך כאן בהיכל המשפט, אני מטפל בתיקים כאן
וכאלה. אני תמיד משקיף מהצד, אפשר להגיד שאני המלאך השומר
כאן.
זה די אבסורד להגיד את זה, כאן.
בכל אופן סטיתי מהנושא שלנו, אני אתחיל ביום שהיא הגיעה.
ישבתי וסידרתי את מיליון ואחת התיקיות שמיליארד ושתיים המגירות
בהיכל המשפט שמעבר, כשלפתע נשמע צילצול פעמון. אתם יודעים, כמו
זה בהגיבן מנוטרדאם. זה אומר שמישהו הגיע להיכל המשפט. זה לא
משהו שקורה הרבה, שתדעו לכם, למרות מה שנוטים לחשוב, לא כל
נשמה זכאית למשפט, ולכן השופט משתדל לשפוט כמו שצריך.
אני לא יכול להסביר לכם איך בדיוק מתגלגל התהליך שמביא את
הנשמה לאן שהיא אמורה להגיע, אבל במקרה הצילצול הזה הודיע לנו
שנשמה הגיעה לכאן למשפט. אני אסביר לכם במושגים אנושיים:
יש נשמות שנדונות לרוע, יש נשמות שנדונות לטוב, ויש נשמות
שנשארות במגזר השמימי. משמע, הן נשארות במימד שמעבר כדי לבצע
תפקידים אלו ואחרים כאן.
שוב סטיתי מהנושא?
אבל הסברתי אז זה בסדר, נכון?

בכל אופן, המשכתי לסדר את התיקים, מוכן להביא כל תיק לשופט,
שישב מוכן בכיסאו להחליט בגורלה של אותה נשמה.
מלאך המוות נכנס בצעדים החלטיים לחדר, כרגיל, מנסה לעשות רושם.
מעבר לדלת הגיחה דמות צעירה של נערה כבת 16. אני תמיד שנאתי את
העבודה כאן בפעמים שהיו מגיעים אנשים צעירים. אני בעצמי הגעתי
לכאן אחרי מותי בגיל 17, זה דבר נוראי.
לנערה היה שיער חום חלק עד מעבר כתפיה, סוודר גדול וג'ינס. היא
נראתה כל כך מבולבלת, מסתכלת מסביבה בעיניים גדולות, בצבע חום
בהיר. התמימות שלה הייתה מובהקת מההתחלה.
מיד פנה אליי גבריאל, שעזר לי לסדר את התיקים במגירות, ואמר:
"תמימה, מסכנה. אני לא מבין למה היא הגיעה הנה." גבריאל היה
טוב עם אנשים, אבל הוא לא מנצל את זה כאן, מאז שהוא פוטר מדרגת
מלאך בכיר.
הנערה הצעירה פנתה לדוכן השופט. היא נעמדה בעוז מולו, אני
וגבריאל הוצאנו שקית תפוצ'יפס, זה הבידור היחידי במקום הזה.
השופט שם את משקפיו והביט בפני הנערה. "הביאו לי את תיק מספר..
7612389. מהר!" הכריז. במהירות לא תיאמן שלפתי את התיק, צעדתי
לעבר הדוכן והגשתי לשופט. הוא חייך אליי בחביבות מובהקת ועיין
בתיק.
"יקירתי, את יודעת למה את פה?.." הוא שאל.
"היי, עומד מאחוריי בחור בגלימה עם חרמש, מה אני אמורה
לחשוב?"
היא הגיבה בחריפות מובהקת ודי הסתמן שמלאך המוות לא הייתה
מרוצה. היא הורידה מראשה את השכמייה. "היי, איזה בחור בראש
שלך?? אני בחורה!" היא הטיחה בה, מעבירה יד בשערה הארוך
והשחור.  "מצטערת, אני קצת עצבנית את יודעת, למות וכל זה."
"טעות מובנת," הסבירה לה "לא מרשים לי ללבוש בכלל גלימה צמודה
במקום הזה, פשיסטים." היא התרגזה והחליטה להניח את החרמש
ולהסתרק באחד הכיסאות בפינת ההיכל הבינוני.
השופט פנה אליה בשנית. "הכישורים שלך מתאימים לכמה תפקידים פה,
כפי שבוודאי הבנת, את נשארת לעבוד איתנו כאן במגזר השמיימי.
והנה הרשימה של התפקידים.."
הוא התחיל לתקתק במקלדת המחשב שלו את הנתונים, וחיכה מספר
שניות.
"הנה זה. פיית שיניים.. מלאך שומר.. יועצת אישית של אחד
המלאכים הבכירים.. או זאתי שמחליטה מה יהיה הצבע של עיניים של
אנשים לפני שהם נולדים."  היה לי ברור שהיא תבחר באופציה
השנייה.
"מלאך שומר."
דהה.
"763, לך איתה, תראה לה את העבודה והכל. תודה!" השופט הצביע
עליי.
הלכתי לעברה של הנערה וסימנתי לה לעקוב אחריי.

"אז.. מה קרה לך, איך הגעת הנה, אני מתכוון?.." שאלתי אותה
בעוד אנחנו צועדים באחד מהמסדרונות הארוכים והצבעוניים, בדרכנו
לסידור העבודה שלה.
"תאונת דרכים, די.. נדרסתי, כזה.." היא אמרה בטון מאוכזב-מה.
"כמוני" הבעתי אמפתיה. "אבל אני לא זוכר לפני כמה זמן זה היה
כבר. את.. בת שש-עשרה, נכון?" היא הנהנה לאות הן. "אני
שבע-עשרה. עצוב שהם הולכים צעירים כל כך."
"מה היה השם שלך כשחיית?" היא שאלה בסקרנות. דאמ, המסדרונות
האלו ארוכים. "אני.. הממ.. אני חושב שהיה בזה ק'.. לא זוכר."
היא חייכה קצת. זה עודד אותי. "ואיך אנשים קוראים לך פה?"
"763.." הבעתי. "אבל אני עובד בעבודת תיוק, את תקבלי שמות
נורמאליים במשימות שלך." היא התעודדה מזה קצת, אני חושב.
סוף-סוף הגענו לדלת הנכונה. נכנסנו. החדר היה כמו משרד קטן
וחביב, מקום די נחמד. התיישבנו על הכיסאות ליד השולחן ואני
צילצלתי בפעמון הקטן שעליו.
מיד הגיעה מזכירה. "היא תסביר לך הכל, ניפגש מתישהו."
היא חייכה אליי בזמן שעזבתי את החדר.

הסיפור על המשימה הראשונה שלה הוא בעצם ההתחלה של הפואנטה,
מצטער אם שיעממתי אותכם. בכל אופן, היא נשלחה לכדור הארץ לשמור
על איזה בחור אחד. הגדרת-המשימה שלה הייתה: לגרום לו להבין מה
זו אהבה.  היא נשלחה בדמותה של נערה שעוזרת לכולם, ילדה נחמדה
כזו.
היא התחברה מההתחלה אל הבחור הזה.
מתאמת העבודה שלה סידרה שהיא תגור ממש קרוב אליו.
הם הסתובבו יחד והיא מהר מאוד התחילה באמת ובתמים להיזכר איך
זה להיות חיה, עם חברים משלה.  
"הלו?.. היי!" התחילה שיחת טלפון נוספת עם הידיד הכי טוב שלה,
מאז חזרה לכדור הארץ, עליו נשבעה להגן עד שילמד מהיא אהבה.
"תשמעי, בואי ניפגש, אני חייב שיחה איתך!"
תוך עשר דקות הוא כבר ישב מתחת לבניין שלה והם דיברו שיחה
חשובה. "איך הכל הולך בבית הספר שלך?" שאל. עד כמה שהיא שנאה
לשקר היא סיפרה לו חוויות בית ספריות.
"תשמעי, אני חייב לשאול אותך. איך יודעים שמאוהבים?"
היא הייתה מרוצה. היא משיגה את המטרה שלה- ללמד אותו מה זו
אהבה.
"זה כש.. ששיר אהבה מנגן ברדיו, ולמרות שאתה שונא שירים כאלה
אתה מתחיל לשיר.. ושיש אדים על המראה במקלחת אתה מצייר עליהם
לב, ופתאום אתה מתנהג מוזר.. מתחיל לשנות הרגלים וכאלו.."
"אוי נו באמת, זה כל הקטע הקיטשי! איזה שטויות נו.."
היא ניסתה בכוח. היא לא מוותרת עליו. היא בדיוק התחילה לאהו..
לחבב אותו.
"תשמעי, אני חייב לזוז. נדבר מחר." למחרת כשהם נפגשו הוא הופיע
עם מישהי שגם היא וגם הוא הכירו לא מכבר. הוא הכריז שזו החברה
החדשה שלו.  אם הייתי יכול הייתי מחטיף לו מכות.
תוך עשר דקות היא מצאה דרך לחזור למעלה לביתה. היא לבשה שוב את
הסוודר הגדול והג'ינס שלבשה שראיתיה בראשונה.
היא נעמדה על המרפסת והצמידה את כפות ידיה כמתפללת.
אני חייב להודות שעקבתי אחריה כל המשימה שלה. הייתי פשוט חייב
לראות. היא בכתה.
רציתי לרדת למטה ולהגיד לה שזה לא הסוף
ושכלום לא קרה
ושלא אשמתה שיש לו טעם גרוע
ושאני עדיין פה בשבילה.

היא חזרה למעלה תוך מספר ימים. צפיתי בה מדברת עם מתאמת העבודה
שלה. "אבל הוא לא אהב אותה באמת, נכון?" היא קיוותה.
"לא, חמודה שלי, לא." אמרה לה המתאמת.
"אבל בעולם כזה, האהבה עיוורת, ולפעמים היא עיוורת מספיק כדי
ללכת למקומות הלא נכונים. מצטערת חמודה, אבל אהבה לא קיימת
באמת על כדור הארץ. ככה היא דעתי."
היא יצאה החוצה.
חיבקתי אותה.
היא השעינה את הראש על החזה שלי ובכתה.
רציתי שתדע הכל באותו רגע, אבל למרות מה שחושבים, גם במגזר
השמיימי המילים נתקעות לנו.
"אז צדקתי כשחייתי.. אף פעם לא האמנתי באהבה."
היא טעתה.




מוקדש למלאכים השומרים באשר הם, לכל מי שמאמין באהבה, ולכל מי
שלא