זה התחיל בנקישות חלשות על החלון, רוח מצמררת התנשבה לה ,
וסחבה איתה בדרך עלים ושקיות. יותם אז היה ילד קטן הוא משך את
הסינר כמו מבקש מחסה. אני הבטתי בו והוא בכה, הוא פחד מהבדידות
יותר מאשר מהרוח הנושבת.
עברו מאז תריסר שנים והרוח שוב נושבת בכיון ההפוך.
יותם כבר לא ילד הוא בגר וגם אני. יותם רצה לדעת יותר משהיו לי
תשובות, גם אני שאלתי - לרוב את עצמי ולא היה מי שיענה.


הייתי צעירה כבת עשרים סמוקת לחיים שיער אדמדם ועיניים כחולות,
הוא התפעל מיופיי, ולא רק הוא.
גם הוא היה יפה היו לו עיניים כחולות גדולות מביטות וגומעות
במבט את כל מה שהסתכל.
אכלנו גלידה, שביל ורדרד ירד על שפתי הוא גחן לעברי, התנשקנו
,הרגשתי איך כל כולי מתמלאת במין תחושה מלאה מתוקה של ריחוף,
שפתיו היו מלאות אהבה חושניות, ואז שנינו שתקנו.
הוא אמר לי שהוא אוהב אותי.
לא האמנתי, מעולם לא האמנתי, הכל היה כל כך טוב הרגשתי איך
נשאבתי לתוך גן עדן מיוחד שנוצר בשבילי עלי אדמות.
הוא היה כל כך שרירי, מקרין עוצמה ומצד שני גם רוך, היה לו מבט
של אהבה, הוא נתן לסובבים אותו להרגיש כאילו הם היחידים
בשבילו, הוא היה מושלם.
יום אחד זה הגיע, הקץ לגן עדן הארצי. זו היתה תקופה קשה, מלחמה
שררה בחוץ, מיטב הבחורים נשלחו לקרב וגם המושלם שלי.
זה היה מכתב ששם קץ לחיי בו נכתב שעל יותם לצאת לקרב ולהגן על
ישראל. אני בכיתי ויותם הרגיע אך בי קוננה תחושה נוראית כמו
סכינים חדות ננעצות בלב שכל כך אוהב את יותם.
יותם הלך ושלח לי מכתבים בו הוא הרגיע שוב ושוב, אך אני ידעתי
עמוק בפנים שמשהו נורא עומד לקרות.
יותם חזר לחופשה קצרה שקצת נרגעו העניינים ושב לומר לי שאין מה
לדאוג "את בעצמך רואה העסק מתחיל להרגע , אנחנו נהיה ביחד
לתמיד".
באותו הלילה היינו ביחד גוף אחד ונשמה אחת עשינו אהבה, בחוץ
נשבה לה רוח  שדפקה קלות על החלון שנינו הבטנו ברוח שהעיפה
עלים ושקיות הוא הביט במבט הכל כך אוהב ואמר שהוא אוהב אותי
"אני ואת לעולם לא ניפרד הרוח הזו היא העדות לכך".
למחרת בבוקר הוא נסע הוא נשק לי חייך ואמר שלום , היה משהו
כואב באותו שלום משהו שפילח בי והרעיד את כל כולי.
ישבתי מכוסה בשמיכה בחוץ נשבה לה רוח שדפקה קלות על החלון,
הרוח העיפה עלים ושקיות, ישבתי מחויכת חושבת על יותם שלי וליבי
נושא תפילה חרישית. הדפיקות התחזקו התחלתי לפחד, שוב עלתה אותה
התחושה של סכינים חדות.
הבנתי מהר שהדפיקות לא באו רק מהחלון , ניגשתי אל הדלת עם
תחושה מרה.
הם עמדו שם מרכינים את ראשם אני כבר ידעתי , ידעתי כבר מזמן
עוד שקיבל את המכתב יותם שלי האהוב היחיד בחיי זה שהבטיח לשוב
, הלך.


"לעולם לא ניפרד" צעקתי, אתה הבטחת! הבטחת!  
יום יום עליתי לקברו הטרי הנחתי פרח ובכיתי" השארת אותי לבד,
יותם איפה הלכת? למה לקחו לי אות, למה?" הוא אף פעם לא ענה
לי.
עבר שבוע ועוד שבוע הייתי שבורה חיי, חיי גן העדן שיותם נתן
לי, נעלמו ובמקומם הגיע תהום של שכול, בכי, ריקנות ובדידות,
בדידות נוראית.
ואז הוא בא אלי באחד הלילות הוא הופיע בחלום זה היה כל כך יפה
הוא שוב נישק אותי, אותה תחושה מתוקה שהרגשתי אז בימים שעברו
חזרה להציף אותי שוב, ביקשתי שלא ילך, הטחתי בפניו את אותה
האשמה שהטחתי בקברו הוא לא קיים את ההבטחה שלו.
הוא ענה לי באותה תשובה שכבר ענה לי קודם שלעולם לא ניפרד, אני
כבר לא האמנתי.
התעוררתי בבכי שטופת דמעות תחושה מרה עלתה בי, שוב אותה תחושה
של ריקנות, אף הפעם היה לה אפקט נוסף - גופני.
בחילה נוראית עלתה בי מרות עלתה בגרוני, קמתי לשטוף את פני
ולשתות, הפעם הרגשתי טוב כאילו שוב יותם לידי.


זה היה מהר לקחתי אפידורל, הרופא אמר שכבר רואים את הראש, הוא
יצא, חום מילא את גופי, הכאבים שחשתי נעלמו ברגע שהמתוק הגיח
לו החוצה כל כך תמים עיניים כחולות מבט עמוק, מוכר מאוד.
הוא היה כל כך קטן וכל כך יפה, היה לו מבט שגרם לי להרגיש
כאילו אני היחידה בשבילו, ובאמת כך הייתי.

יותם גדל כמו כל הילדים אבל בלי אבא , הוא שאל המון , ולי לא
היו הרבה תשובות.
הוא היה ילד פיקח, נבון, ידע לתת תחושה של אושר אינסופי.
גידלתי אותו באהבה, אותה אהבה שאבא שלו לימד אותי .
יותם מעולם לא הפר את הבטחתו הוא באמת לא נפרד ממני לעולם.
יותם רצה לדעת למה אבא שלו הלך בין הגיבורים ועלה לשמים, ולמה
הוא לא מכיר את אבא שלו.
בכיתי כל פעם מחדש בכיתי לא יכולתי לעמוד מול השאלות של יותם
על יותם זה היה קשה מדי.
יותם גדל והוא רצה להיות רופא , "אני רוצה להיות רופא כדי שלא
ימותו עוד גיבורים... כמו הגיבור שלי".
חשבתי שיותם הזה כבר לא ילך למלחמה , לא רציתי שילך התחושה
המרה שהיתה בי קודם המשיכה לשלוח את אותותיה.
שוב את אותו מכתב באותו צבע ושם כתוב כי יותם צריך ללכת לאותו
מקום.
התחלתי לבכות כבר לא הייתי צעירה ושערי הפך לבן מצער ועיני
הפכו אפור מדמעות, לא רציתי לעמוד שוב מול קבר נוסף של יותם.
גם חברתו של יותם הרגישה נורא, היא באה לקבל עידוד אצלי אך שום
מילה לא הצליחה לנחמה.
וכך הם היו מתכתבים לא כמו שאני ויותם התכתבנו, הם התכתבו
במחשב ודיברו המון בטלפון.
גם איתי דיבר יותם וניסה להרגיע, הוא אמר את אותן מילים שיותם
אביו נהג לומר לי, ואלה ציערו אותי יותר.
שוב זה היה בלילה רוח נשבה ונקשה נקשיות בחלון תמר היתה אצלי,
שוב מבקשת מילות עידוד ונחמה, "תגידי לי שיותם יחזור שלם" אני
אמרתי לה "אתם לעולם לא תפרדו"  "אלה אותן מילים שהוא אמר לי"
-אמרה נרגשת ונרגעה כמעה, אך אני ידעתי מה פירוש מילים אלו.
נקישות חזקות נשמעו ואני כבר ידעתי...
שוב עמדו מביטים בי במבט מלא חמלה ואני כבר פרצתי בבכי.


שוב עמדתי מול קבר טרי עם השם "יותם" עליו, שוב נזכרתי ביותם
הקטן והגדול שנלקחו שנהם צעירים ויפים.
תמר בכתה היא אהבה אותו, היא הרגישה את אותן תחושות שאני כבר
הכרתי. היא כרעה ונפלה בוכה ומתיפחת "את הבטחת לי שלא ניפרד"
הוא הבטיח ואני כבר ידעתי שהוא קיים.