[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








זוכר אני במעט את תקופת נעורי אך יותר מכל איני אוהב אותה כלל.
ארוע אחד חקוק בראשי, משאר ארועי נעורי. סיפור שאין אוזן שתשמע
ולא יתקמט עור התוף שבתוכה.
הכל קשור באותה המחלה.

כנער הייתי מרבה לשוטט בעיירה עם שאר חבריי. למן שעות הצוהריים
המאוחרות ועד שעות הערב המאוחרות שרצתי מחוץ לביתי, שיחקתי
והתפרקתי. אימי, עקרת בית היתה ואילו אבי היה עוזר בחנות
שעונים שעל-יד ביתנו.
באותם ימים היו תוקפים אותי מצבי רוח עזים וסגריריים, כאילו
חיה רעה נשתלטה על גופי, אחזה בי וטילטלה אותי כראות עינה. כך
הם חיי הנערים חשבתי, מן הסתם, אך סרבתי לשתף אדם נוסף בסודי
הכמוס. כך עברו הימים. לימודים ומשחקים כל עת שיש פנאי בלי
לשקוד על מהות החיים.
בצוהריים, אמא חיכתה היא לי בבית -לכשאחזור תקבל את פני
בחגיגיות. אחר הייתי מתרחץ ולובש בגדי בית כדי שלא אלכלך את
מדי בית-הספר במשחקי. מיד הייתי אוכל את ארוחת הצוהריים הטעימה
ואז מחכה לאבי. תמיד חזר עייף ויגע כיוון שהיה מבוגר בהרבה
מאימי .
היבטתי בו דרך החלון, כשהוא הופיע על שביל הכניסה לביתנו הקט
ואז נכנס פנימה עייף ומתנשף. ליבי כאב על אבי הזקן אך אהבתיו
מאוד. אמא היא זו שדאגה ולמן השחר עמלה היתה. לא היה יום שבו
ארוחה נשכחה או שלא טיפלה בכבסים או בנקיון הבית והחצר.
זוכר אני יום אחד שבו הייתי סר וזועף על טעמה של ארוחת הערב.
מבטיהם של אבי ואימי הביעו צער וחוסר יכולת כיוון שהפכתי את
שולחן האוכל והרסתי את שלוות הערב החמים והנעים. מיד יצאת
לרחוב בכדי להרגע. ידעתי כי כשאשוב לביתי לא אמצע זכר למאורע.
וכך אכן היה ואף זכיתי לחיבוק מבין ואוהד מהורי, שדחו את שנתם
עד לבואי. כשפנו לבסוף למנוחתם פניתי גם אני לחדרי אך נותרתי
ער, שוכב על מיטתי. מחשבתי נתונה היתה בעוול שגרמתי להורי
ובמיוחד לאבי.
למחרת בבוקר השקמתי ויצאתי מחדרי לאכול את ארוחת הבוקר אך
נדהמתי לראות שאינה מוכנה. נקשתי על דלת חדרם של הורי. אימי
יצאה. שערה היה פרוע ועיניה פתוחות וגדולות. היא לחשה על
אוזני: "אביך נפטר באמצע הלילה, נשמתו נעתקה".
באותו היום בשעת הצוהריים היינו בדרכנו חזרה מבית הלוויות.
אחזתי באימי ותמכתי בה עד הגיענו לביתנו. אמא התפנתה להכנת
ארוחת הערב ואני נכנסתי לחדרי. כעבור חצי שעה קראה לי ואכלנו
יחדיו ארוחה קלה. אחזנו זה ביד זה, חייכנו אחד לשני ואמא אמרה
: "עולם כמנהגו נוהג". ואילו אני נדמתי ולא אמרתי מילה.
עבר יום, עברו יומיים והתקפי עברו חלפו להם כאילו מעולם לא
היו. אלו הם חיי נערים כך חשבתי, מן הסתם, אך עדיין נותר בליבי
ספק קטן.
ואמא, היתה זוהרת קורנת ונהדרת יותר מבתמיד כאילו היתה צעירה
בעשרים שנה. אולם עדיין היתה היא אימי ולא שכחה את עצמה ושעבר
כמעט שבוע מאז ההלוויה. בליבי שמחתי שאינה בוכיה אך מדוע אין
היה כדבר בתקופה שאבי היה לבעלה? תמוה הדבר בעיני אך בתור נער
תמים חשבתי שכך דברים היו נהוגים בין המבוגרים וביום מן הימים
כשאתחתן אבין את היחסים עם הנשים.
המשכנו בחיינו אמא ואני. עבר חלף עוד שבוע נוסף ואמא עדיין
שפעה חיוכים, קרנה ומעולם לא נראתה צעירה כל-כך בגופה ובנפשה.
ואני, ללא זכר מהתקפי זעם של פעם הרגשתי כאילו נולדתי כל יום
מחדש. נראה היה כי חיינו עלו על פסים חדשים ועתידנו יזהיר!
לא כך היה הדבר לפחות לגבי. מקץ כשבוע נתפסתי במחלה קשה. ידי
רעדו, גופי נחלש וליבי היה פועם כליבו של אדם מבוגר. פרקי גופי
נחלשו ועורי הלך ונהיה מדולדל. לאחר ימים בודדים נראו על פני
סימני קמטים. ממש כזקן נראיתי וכזקן הרגשתי.
ערב אחד שכבתי במיטה ואמא ניגשה אל חדרי. אחר, עלתה עלי עם
כותונתה האוורירית והקלילה ואני המום, עיני פתוחות, זקן ועייף.
נער אני בנפשי ומעולם לא חוויתי חוויה מינית שכזו ולבטח לא עם
אמי. אמא שאותי ילדה, אחזה בידי והשקיטה את צעקתי האילמת במבטה
האדיש כמעה.
מדוע רוצה היא לשכב עם בנה? ומדוע רוצה היא ילוד חדש? כיוון
שעדיין היתה פורייה ונראתה כל-כך צעירה? ואני, שהייתי כבן חמש
עשרה שנים, זקן עתה ובא בימים.
למחרת בבוקר בארוחה, ישבנו יחדיו ואמא לא דיברה. תפסתי את
מקומו של אבא בחנות השעונים, בבוקר הולך ובצוהריים בא.
וכשהתיישבתי לאכול את ארוחת אמצע היום, דיברה אלי אמא חרישית
וכך אמרה: " כשאביך הגיע לגיל הנערות הוא היה נתקף בזעם והיה
כמי שמטיל אימה". ועתה זכרתי את סודי ששמרתיו מכל משמר
ונתמלאתי בחרדה.
והיא הרי ידעה את סודי אך נצרה אותו בליבה. אולי לא רצתה לספר
לי את הנורא שעתיד לפקוד אותי, מפני שמעט תקווה היתה שרויה
בתוכה שאולי תפסח המחלה, רק הפעם, על בנה אהובה!
והימים נמשכו להם, בבוקר בחנות השעונים ובצוהריים ארוחה חגיגית
וניפלאה, ולאחר תשעה חודשים ילדה אמא תינוקת קטנה! הנני קשיש
ובא בימים ואמא עדיין צעירה ופוריה. אך ניכר בה כי לא היתה
מרוצה ולא קרנה וזהרה כלפני הולדת הקטנה! אולי קוותה כי ילד
יגיע אל חיקה. הימים קשים הם, יותר ויותר ואיני נעשה צעיר
ואיני ישן בחדרי. הנני ישן עם אימי באותו החדר שבו ישנה עם
אבי! המום מאותו הערב ויודע אני כי קיצי קרב ובא, שתקתי ונדמתי
כאחד ולא אמרתי אפילו מילה אחת רצוצה.

השנים חלפו, הימים עברו והשיגרה בשלה. הילדה גדלה ונהיתה
חביבה, אולם, אותם התקפים החלו לתת אותותיהם גם בה. ואני זקן
מאוד ושוכב במיטה, כלוא בנפש של נער
בעל נשמה צעירה. לילה אחד לבשה אימי שוב את כותונתה הקליליה
ושוב עלי היא עלתה. ואני הפעם לא שתקתי : " מה רצונך? עוד ילד?
עוד ילדה? ", שאלתיה תוך שהיא מבצעת בי את זממה. אחר, השיבה לי
באדישותה : " אני רוצה בן זכר, הוא ימשיך השושלת. אולי בו לא
ייתן הפגם. אולי המחלה אותו לא תכה. וכי הילדה בקרוב תמות
ואיתה השושלת וכל הדורות".
כך אמרה וכך עשתה ולכשסיימה נשכבה על הצד ונרדמה. שכבתי ערום
מכיוון שהפשיטה אותי ואפילו לא טרחה לכסותי לאחר שביצעה את
זממה בפעם השניה. שכבתי ער, חושב ומהרהר. בשארית כוחותי, לפני
הזריחה, ניגשתי לחדרה של הנערה. הערתיה חרישית וכדי שלא תיבהל
העברתי את כף ידי על פניה בליטוף רך. סיפרתי לה את פשר התקפיה
ואת אשר צופן לה גורלה. בתחילה הביטה בי ועל פניה נתגלו סימני
אימה וחרדה מפני המחלה. אולם, לאחר כמה דקות תמימות נתעשתה ואף
חייכה חיוך מאולץ. אחר נישקה אותי נשיקה רכה בלחי שמאל ושבה
לשנתה. שבתי גם אני לחדרי לפני רדת הלבנה, שכבתי לצד אימי
הנוראה

עונה עברה ואחריה עוד שתיים וזמן הלידה קרב ובא. אחר, אימי
כרעה ברך ותינוק זכר יצא מרחמה. אולם, הדברים נסתבכו ובסופה של
הלידה, החזירה אמא את נשמתה.
כך רצה וכך יצא כי אב זקן, נערה, ונכד שזה עתה נברא, חיו תחת
אותה כיפה.

עכשיו, וודאי מבינים אתם כי אבי היה בנה של אימי. ועכשיו
מבינים אתם מדוע איני זוכר כלל את תקופת נעורי. נער אכן הייתי
לתקופה כה קצרה ומיד הפכתי לאב ואחרכך לזקן ואחרכך לסב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
השמועות אומרות
ש...







אמרתי לכם.


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/5/02 4:45
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אייל נחמיאס

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה