כבר המון שנים אני משתעשעת במחשבה. זה התחיל כשהייתי ממש קטנה,
בכיתה ב' או ג'.
שנאתי לקום כל בוקר לבית הספר, וקנאתי, במיוחד בחורף, בחתולה
שלי שנשארה לישון במיטה, מכורבלת בפוך שלי.
גם אני רציתי להישאר במיטה, להתכרבל בפוך ולשתות חלב חם, אבל
הייתי חכמה וידעתי שזה לא יכול לקרות.
נולדתי תינוקת, גדלתי לאישה, ואם יהיה לי מזל אמות זקנה, ואין
אף אחד ושום דבר שמסוגלים לגרום לשינוי.

עם השנים המשכתי  לחשוב ולחלום.
בפורים התחפשתי תמיד לחתול, ראיתי "גארפילד" באדיקות ראויה
לציון, למדתי בע"פ את כל שירי המחזמר "קאטס", ופעם אחת, לפני
שהפכתי לצמחונית, טעמתי קצת אוכל חתולים.

לאט לאט התבגרתי ותקוותי הילדותיות נתבדו לגמרי, אך המשכתי
להביט בחתולים שלי, שלווים ומחוסרי דאגות.
אוכלים וישנים. עושים מה שהם רוצים, איפה ומתי שמתחשק להם.
חופשיים, לא חייבים דבר לאיש.
החתולים שלי לא למדו במשך שנים פיזיקה ומתמטיקה, לא עשו מפנה
דרסטי ובחרו בדרך אחרת באוניברסיטה, לא התלבטו אם כפותיהם דרכו
במקומות הנכונים, וככל הנראה, זה לא ממש הפריע להם.
גם אני רציתי לפעמים לעזוב הכל ולישון, אבל כמו (כמעט) כל בני
האדם, עבדתי ולמדתי, ולא היה לי זמן להיות חתול.

קיוויתי שגם אני אמצא מישהו שידאג לי, ילטף אותי, שאוכל לישון
אצלו במיטה ולהתכרבל בפוך שלו, אבל היחיד שמצאתי לא רצה אותי
והתחמק.
ניסיתי לעקוב אחריו, אבל החושים שלי לא מחודדים כשל חתול, וזה
ממש קשה.

ואני, תמיד אמרתי שהייתי צריכה להיות חתול.