"שאלוום!!!". נכנסתי למטוס. היה קר. היה צפוף. היה סטרילי. היה
תורכי. טיסה 142 לבולגריה דרך אנאטליה. חיפשתי את הכיסא שהופיע
בדפוס הדהוי של שאריות הכרטיס שלי (חלון!). ביקשתי כיוון
מהדיילת המברכת. "שאלוום!" היא ענתה במבטא תורכי כבד ופנתה
לברך את העולים למטוס. נופפתי לה בפיסת הקרטון היקרה שלי. נראה
שהיא הבינה. הדיילת לקחה ממני את הכרטיס הביטה בו הפוך, כיוונה
אותי לכיוון הקיר של תא הטייס וחזרה לברכות. כנראה שאני אאלץ
לצוד את מקומי ללא עזרה מהמקומיים. הכיסא שלי היה כנראה בצידו
האחר של המטוס, בזנב, ואני הייתי בשנוז. (שאלוום!) הבטתי במעבר
הצר... או יותר נכון בהמוני האנשים שהסתירו אותו. אולי עדיף
לעמוד? ממילא לא יהיה לי נוח בכיסא. (שאלוום!) כבר נוצר מאחורי
פקק מרוקאי אז החלטתי שכדאי לי לנוע לכיוון הכיסא לפני שאחטוף
מזוודה בעורף.
אוקי! A man's got to do what a man's got to do! אני לוקח
תנופה, דוהר קדימה ודוחס את עצמי מבעד לדוסית הראשונה... עובר
את זה עם המדפסת מהדיוטי פרי... מדלג מעל 3 ילדים עם בובות
פיקאצ'ו מזויפות משוק הכרמל... דוסית מימין... דיילת מימין
(שאלוום!)... דוס משמאל... קיטבג מלמטה... ערס מימין... עוד
קצת... ובקושי רב עובר את הדוסית האחרונה. מצאתי את הכיסא
שתואם את התיאור שעל הכרטיס. מצאתי גם את מי שישב שם.
בחור בגיל 40, איך אומרים: לא גור'ג פיט. גבות מחוברות-יש,
כרס-יש, קרחת-יש, כתמי זעה-יש, מבט מטומטם-יש באבוא בומבה.
כמובן שהוא לא קם בלי מאבק. "מה קרה? מקומות שמורים!?" הוא שאל
במבטא ציני. "כן ואתה בשלי." עניתי בחיוך של קום או שאני יורה.
"חוק חדש" הוא ממלמל ועושה תנועות מוגזמות של מאמץ, בכדי לעשות
לי רגשות אשמה ומעביר שק מלא באלכוהול ונעליים מהדיוטי פרי,
כדי שיקשה עוד יותר את מסעי המתמשך בחיפוש מושב. שמתי את התיק
שלי על הרצפה והתיישבתי סוף-סוף. לפעמים אני חושב שמושבי
מטוסים תוכננו במיוחד עבור נוודי רמות אלוגוניה, שדרך אגב
מעדיפים סלע בזלת על כרית רכה וחופפים עם חצץ.
יופי, אז יש לי חלון. זה לאו דווקא אומר שתהיה לי טיסה נעימה,
כפי שחזי (הקריח הרטוב שלידי) דאג לידע אותי. (את/ה בטח רוצה
לדעת מניין ידעתי את שמו... זה מקועקע לו על העורף יחד עם
המספר האישי שלו, למקרה שילך לאיבוד). "וואי, תראה את הכנפיים!
שיו, בטח 7 מטר כל צד, ואיזה עובי..." חזי המשיך לתאר לי
בהרחבה את הכנפיים שהיו מול הפרצוף שלי (למרות שלא התייחסתי
אליו) עד אשר הצפצוף המעצבן של נורת ה"חגור חגורתך", הסיחה את
דעתו והוא עבר לשחק עם הכפתורים שהיו מעלינו ועם המאפרה שבזרוע
המושב. הוא דאג גם לעדכן אותי כל 5 דקות על התקדמות המחקר שלו
ועל תגליות רנדומליות שצצו לו באפון לקראת המראה. אני כבר
הייתי דיי שקוע בספר שלי (הארי פוטר 4 - תאכלו ת'לב!) וכמעט
ולא שמעתי את קולו הצרוד והמגחך, כשתיאר לי את ההבדלים שבין
המאפרה שלו לשלי. כולם כבר התיישבו והדיילות התורכיות החלו
בהכנות להמראה. חזי הצליח לפצח את חידת החגורה והחל לחגור את
עצמו. המטוס החל לנוע. התגלגלנו על עבר מסלול ההמראה ושם
נעצרנו. האוויר הסריח מרוב ציפייה. "למה לא זזים?" שואל חזי
בקול חזק כדי שהטייס התורכי יבין. דרך החלון אנו רואים מטוס
נוחת על המסלול שלנו בחבטה אדירה. חזי מתלהב: "מטוס של אל-על!
של אל-על!... אה, לא, הוא ירדני...   למה אנחנו לא שמים גז??".
המטוס הקנדי יורד מהמסלול במבט של הקלה, בעוד מטוסינו הקטן
מחליפו. "או! הנה עכשיו ממריאים! אל תדאג" הוא מרגיע אותי
במבטא של אבא (גנוב) "הטייס יודע מה הוא עושה, פלוס מטוס זה
יותר ביטחוני מאוטובוס". למי שלא מכיר אותי (יש עדין כאלה?!?)
אני אמריקאי במקור. זאת תהיה הטיסה ה - 29 שלי במספר והראשונה
שנמשכת פחות מ - 10 שעות. אבי עובד במפעל למטוסים וסבתי הייתה
טייסת בצה"ל. איזה מזל שיש לי את חזי כדי שיגרש מעלי את הפחד!

"וררוווום!!" צורחים המנועים. המטוס מזנק קדימה, דוהר כל כך
מהר שהנוסעים נדבקים לכיסאות. הטייס מהמר ומרים את שנוז המטוס.
המטוס כולו רועד מצפייה (אני עדיין שקוע בספר), הטייס מושך עוד
והמטוס באוויר! נראה שחוסר העניין שלי בתהליך ההמראה השפיעה על
חזי לטובה, כי הוא הפסיק לדבר איתי. הילדים שמלפני כבר התנתקו
מחגורותיהם והחלו בתחרויות שונות כגון: השוואת פוקימונים,
האבקות עם כיסאות למשקל בינוני, צעקה ל - 100 מ', וטיפוס
בסגנון חופשי. כשמטוס באוויר, אי אפשר לחוש את כיוון טייסתו
ואולי כשאשר לא תהיה למטוסים נטייה התאבדותית,  יעצבו את מושבי
המטוסים פונים זה אל זה, בדומה לרכבות. אני, אבל, מסתפק בבד
"ספות נוער" הדהוי שבגב הכיסא שלפני.
באופק המצומצם של הפחית המעופפת שלי, אני מבחין בשתי דמויות
קטנטנות, אחת בכל מעבר. המטוס כולו התמלא בלחישות עזות ואני
ידעתי כי זה יכול להיות רק דבר אחד - אוכל. הערכתי את זמן
ההגעה של עגלת המזון בהתחשב באורך המטוס כפול כוח הדיילת חלקי
מספר הצרכנים בחזקת משקל העגלה שהלך ופחת מרגע לרגע. כיוונתי
את שעוני וחזרתי לספר. כעבור 2 פרקים ועמוד או 15.8 דקות
בדיוק, הגיע העגלה אך לשורה שלפני (כנראה ששכחתי לחשב גם את
הרוח שנוצרה מנחירות הדוס שמאחורי). העגלה הגיעה אלי סוף-סוף
עלי.
"Would you be licking something too drinks or eating?" שאלה
הדיילת בקול מנומס אבל מתנשא. אני לקחתי מנה צמחונית וקולה.
לחזי לקח קצת יותר זמן אך לבסוף בחר במנה בשרית ובירה תורכית.

מחקר: למה אוכל של מטוסים לא טעים (בדרך כלל)?  
1. אני צריך להריח משהו מלבד פלסטיק נצמד כדי לטעום אותו.
2. אי אפשר לאכול עם המרפקים שלך נוגעים זה בזה ומסתירים את
הלחמנייה שלך.
3. אי אפשר לאכול כשמרפקו של מישהו אחר מסתיר את הסלט שלך.
4. אי אפשר לאכול עם מזלג שנמס במגע עם נוזלים.
מסקנת הועדה: היה קקה, הבא את ארוחתך ממטבחה של אימא.

לקטע היה המשך אבל הוא נעלם לי. מתישהו אני אכתוב המשך חדש
לקטע אבל בינתיים זה כל מה שיש...