המעלית עלתה לאט.
לאט מדי.
הוא רצה שתעלה מהר יותר, תגיע לגג כבר!
הוא כבר הריץ את הסצינה הזו בראשו כבר עשרות פעמים:
הוא יגיע על הגג, ילך אל הקצה ולפני שיקפוץ יתקשר אליה בפעם
האחרונה.
לזו שדחתה אותו, לזו שאמרה לא שהיא מצטערת, אבל היא לא אוהבת
אותו.
והוא כל כך אהב אותה.
כל כך.
המעלית נעצרה והדלתות נפתחו לאיטן.
הוא הלך לאט לשפת הגג, הסתכל מטה והתקשר אליה.
הלו? הוא שמע בקו.
הוא כמעט נחנק למשמע קולה, כמעט בכה.
שלום הוא אמר.
זוהי הפעם האחרונה שתשמעי אותי, אולי תאהבי אותי יותר כשלא
אהיה פה.
הוא זרק את הטלפון מידו וקפץ מיד אחריו, מספיק לשמוע את קולה
הקורא לו.
הוא לא הבין מה היא אמרה אחרי זה, אבל לאוזניו זה נשמע כמו
"אני מצטערת".
הוא היה באוויר עכשיו, חופשי, כמו שהוא תמיד רצה.
הוא תמיד רצה לעוף, והיה כל כך מאושר מהחוויה שאפילו לא הרגיש
כשראשו פגע ברצפת הבטון הקשה.