תמיד שואלים אותי 'איך את מתחברת לשואה?', ואני מרגישה שלפחות
לגביי, זאת לא השאלה הנכונה.
כי יותר משאני מתחברת לשואה, השואה מחוברת אלי.
אני מאמינה שהנפש של כל בן אדם עשויה מפיסות קטנות. לאחד יש
פיסה של מוזיקה, לשניה זה ציור, ואצלי בין כל שאר הפיסות, ליד
הפיסה היהודית והפיסה הציונית, נמצאת לה פיסה קצת שחורה, קצת
קרועה והרבה כואבת, הפיסה של השואה.
הפעם הראשונה שהפיסה הזאת בצבצה לה הייתה כשהייתי בגן. יום
השואה, ואני וחברה פותחות מסורת שתמשיך עד שנהיה גדולות מידי.
שתי ילדות קטנות נכנסות לארון ומשחקות גטו. בלי שזה יראה להן
מוזר, בלי שיחשבו על זה פעמיים. כמה פשוט, כמה עצוב, כמה נכון.
שתי ילדות משחקות גטו.
והחיים ממשיכים. מתבגרים, מבלים אפילו נהנים, מראים לעצמנו שגם
יהודים יכולים לחיות חיים בריאים, אבל כנראה שבריא זה עיניין
יחסי, כי כל הזמן הזה, שאני הולכת בשביליי החיים, השואה מהלכת
לצדי. לרוב שותקת, מידי פעם ממלמלת לעצמה משהו, לעיתים מתחילה
להשתולל. אבל לא משנה מה אני או היא עושות אנחנו תמיד זו לצד
זו.
וכשקר וכשחם, שעייף או רענן, בחיוך ובדמע, בכאב ובאושר, היא
מלווה אותי. ואני יודעת שאני יכולה לסמוך עליה שתהיה שם. כי
ממנה אי אפשר להתחמק. ולא משנה כמה עמוק אנסה לקבור אותה בין
שאר הפיסות, כמה אנסה להתעלם מנוכחותה בנפשי, היא תשוב ותצוץ
אבלה וחפוית ראש, לא נותנת לי לשכוח, לא נותנת לי לברוח ממנה.
וישנם רגעים שאני שונאת אותה. ואני חושבת לעצמי 'אלוהים למה
,למה היא עוקבת אחרי? למה אני לא מצליחה להשתחרר ממנה? למה אני
לא יכולה לעבור את חיי מבלי לחיות בצילה?' והתשובה? התשובה היא
ברורה ומבולבלת, מפחידה ומרגיעה, מכאיבה ומנחמת. התשובה היא
שאני נושאת אותה בליבי בגלל אלפי שנים של רדיפה וחמישים שנה של
עצמאות, בגלל המיליונים שנהרגו והחיים החדשים שנבנו, בגלל הפחד
התמידי והגאווה על קיומנו, בגלל כל אותם אחים שאיבדתי וכל אלה
שיש עליהם לשמור, בגלל הרוע המוחלט והמלאך שבלב כל אחד, בגלל
שאם אשכח אותה אשכח גם את עצמי. בגלל כל זה ועוד כל כך הרבה
אני נושאת אותה איתי לכל מקום שאלך מחזיקה בידה הרועדת מפחד
ואהבה.