פרולוג

מאז ומתמיד היא עמדה שם, הבריכה הזאת.
מאז שיובל זכרה את עצמה היא ראתה אנשים הולכים לכיוון הבריכה
הזאת, אנשים עם פנים עצובים, מדוכאים.
לפעמים הם הלכו לבדם, לפעמים עם משפחותיהם. אבל יובל אף פעם לא
ראתה אנשים שחוזרים מהבריכה הזאת, לאותו כיוון שממנו באו.  
היא לא הקדישה מחשבה רבה לבריכה הזאת עד שהיתה בת 15.
אז, לראשונה, היא התחילה להרגיש בסחרור הזה, בסחרור הלא נעים
הזה, שהוביל אותה לעשות את מה שעשתה.

בריכת המתאבדים

היא לא זכרה בדיוק איך זה התחיל.
אבל אם תשאלו אותה, זה התחיל מאז שהיא נפרדה מגיא. אז, לראשונה
בחייה, היא התחילה להרגיש את הסחרור הזה.
היא הרגישה שהכל מתערבל, שהיא כאילו נשאבת לתוך מערבולת שיש לה
רק כיוון אחד, כלפי מטה.
גיא היה חבר שלה שנה וחצי. השנה וחצי הכי מאושרות בחיים שלה.
איתו היא התנשקה בפעם הראשונה, איתו כמעט שכבה בפעם הראשונה.
כשהיא היתה איתו, סוף- סוף היא הרגישה שהיא שווה משהו. סוף-
סוף היה לה ביטחון עצמי.
זאת היתה תקופה של שיכרון חושים עבורה. הכל נראה כל כך ורוד.
עד שהוא הכיר את ענבל, והכל השתנה, לרעת יובל.
הוא התאהב בענבל ונפרד מיובל, כי לא רצה שיובל תחיה באשליות.
יובל ניסתה לנחם את עצמה בכך שלפחות הוא לא שיקר לה, אבל היא
לא הצליחה.
יובל שקעה בדיכאון עמוק, שאותו התאמצה להסתיר. ומרוב שהיא
התאמצה להסתיר את רגשותיה האמיתיים, היא שקעה עוד יותר
בדיכאון, שהסביבה שלה לא הבחינה בו.
יובל הרגישה שהיא לאט לאט נאטמת, הופכת להיות ילדה חסרת רגשות,
וכמעט חסרת מחשבות. היא פחדה מהשינוי הזה. יובל תמיד הביעה את
מה שהיא מרגישה ועכשיו, כששאלו אותה אם הכל בסדר, היא אמרה שכן
ולא פירטה. היא הפכה לשקרנית מעולה, ולשחקנית טובה.
כל זה לא ניחם אותה. היא חיפשה דרך להוציא את רגשותיה
האמיתיים. החברות שלה לא הבינו למה כל השירים שלה עצובים.
היא התחילה להכיר בנים, ולהתאהב בהם, כשהיא יודעת שהיא מאוהבת
באהבה ולא בבחור עצמו
היא הרחיקה את כל החברות שלה בגלל שהן נראו לה פתאום ילדותיות
כל כך. היא נשארה לבד ולא היה לה עם מי לדבר. הגיטרה שלה
והאינטרנט שלה היו הנחמה היחידה שלה.
באינטרנט היא יכלה להיות מי שהיא רוצה, ולהמציא סיפורים שאיש
לא יכול לדעת שהם לא נכונים. היא יכלה לחיות את החיים שרצתה,
ולהרגיש מקובלת ומוקפת חברים.
היא ידעה שזאת אשליה אבל לא היה לה אכפת. היא התמכרה לאינטרנט.

אבל הנפילה נמשכה. היא לא הצליחה לצאת מהדיכאון. כל פעם שהיא
היתה נפגשת עם מישהו שהכירה באינטרנט הפגישה היתה מסתיימת רע.
אף בן לא מצא חן בעיניה.
היא התחילה להרגיש שוב את הסחרור הזה, ואת ההרגשה שהכל מתמוטט.
שכל מה שבנתה נהרס.
כל פעם שהיא נפגשה עם מישהו מהאינטרנט היא חזרה הביתה בוכה.
בלב כמובן, היא כבר הפסיקה לבכות בדמעות.
רק בחדר שלה, לעיתים רחוקות, היתה בוכה עם דמעות. בוכה מכל
הלב.
ואז היא נזכרה בבריכה.
היא התחילה לבוא לבריכה כל יום ולשבת שם שעות על גבי שעות
ולהסתכל על האנשים שנעלמים.
היא נהנתה להמציא לעצמה סיפורים על האנשים האלו ולנחש למה כל
אחד מהם קפץ אל תוך הבריכה הזאת.
עם הזמן יובל התחילה להכיר אנשים שבאו להסתכל על הבריכה ולדבר
איתם.
היא שמעה סיפורים שונים ומשונים.
היה שם רופא שיניים שאיזה לקוח הגיש נגדו טביעה של עשרות אלפי
שקלים ולא היה לו איך לשלם אותה, היתה שם אשת עסקים שגילתה
שבעלה בוגד בה.
היה נדמה לה שכאילו כל אחד מהאנשים בעולם בסופו של דבר בא
לבריכה הזאת.
היו שם גם בני נוער, וגם נערות בגילה, אבל איתם היא לא דיברה.
הן דווקא ניסו להתחבר איתה אבל היא התרחקה והיא בעצמה לא הבינה
למה.
לפעמים היא היתה מביאה את היומן שלה ורושמת בו. בבריכה היה שקט
יחסי שהיה נותן לה להתרכז.
וכשההורים שלה שאלו לאן היא הולכת כל פעם היא היתה אומרת משהו
אחר.
וכשהיתה יושבת שם היא גם ניסתה להבין איך הבריכה הזאת עובדת.
היא הסתכלה עמוק אל תוך הבריכה ועדיין הבריכה נראתה לה כמו כל
בריכה רגילה.
אבל אנשים המשיכו להעלם בבריכה הזאת. פשוט נעלמו בתוך מערבולת
קטנה ששאבה אותם פנימה.
לאט לאט היא שכחה למה כל הדיכאון התחיל. כל פעם נוספו סיבות.
היא לא היתה לומדת בגלל שהיא היתה יושבת כל היום בבריכה
ומסתכלת על האנשים. וכתוצאה מכך הציונים שלה ירדו. היא לא
הבינה מה המורה אומרת בכיתה.
התחילו להגיע מכתבים הביתה, שדיווחו להורים שלה על הירידה
בציונים.
מהחברות היא המשיכה להתרחק, כי כל פעם שהן ניסו להזמין אותה
לבוא איתם היא העדיפה להיות בבריכה.
הדיכאון שלה התחיל להיות כבד, כבד מידיי. היא כבר לא התאמצה
להסתיר אותו. היא פשוט התנהגה איך שבא לה.
התחילה לחיות את הרגע וחשבה רק על ההווה, ועל הפעם הבאה שתהיה
בבריכה.
בשיעורים היא חשבה על כל הסיפורים ששמעה מהאנשים שהכירה
בבריכה. לפעמים, כמה ימים אחרי שדיברה עם מישהו הוא היה קופץ
לבריכה ונעלם, וזה השפיע עליה. בייחוד אנשים שהיא היתה מדברת
איתם יותר מפעם אחת.
ההורים שלה ניסו לדבר איתה, לדובב אותה. אבל היא פטרה אותם בכך
שאמרה להם שזו תקופה שתעבור.
הם היו מודאגים. דיברו עם היועצת של בית- הספר שלה, עם
פסיכולוגית וכולם לא עזר. הילדה שלהם המשיכה להיות בדיכאון
עמוק.
ויובל הרגישה לבד. היא ידעה שאין מי שיבין אותה. שאין מי שיאהב
אותה בלי לרצות לנצל אותה. היא ידעה שהיא תמימה אבל התאמצה
להסתיר את התמימות שבה.
כדי לחפות על הביטחון העצמי הנמוך שלה מאז הפרידה מגיא, היא
התחילה להפגין ביטחון עצמי מפורז.
כל יום היא התנהגה אחרת. פעם היא היתה שקטה ומכונסת בעצמה ופעם
היא היתה קופצנית ולא הפסיקה לזוז.
החברות שלה כבר לא ידעו למה לצפות ממנה.
ואז יובל החליטה שכדאי לה להכיר בבריכה אנשים בגילה, אולי הם
יבינו אותה.
היא התחילה להתחבר עם הבנות בגיל שלה שבאו לבריכה. והם הבינו
אותה, כפי שציפתה.
היא התחילה להסתובב איתם ולהיות איתם כמעט כל הזמן. היא התחילה
להבריז משיעורים ומתלמידה של מאיות היא הפכה לתלמידה של
נכשלים.
למבחנים היא לא ניגשה, או שהגישה דפים ריקים.
היא היתה יושבת עם החברות החדשות שלה בבריכה, כל יום. יחד הן
המציאו סיפורים על אנשים.
ואז יובל הרגישה שהיא מוכנה. בכמה מכתבים ארוכים שהשאירה על
שולחן הכתיבה בחדרה היא הסבירה מה היא הולכת לעשות ולמה. לכל
אחד שהכירה כתבה מכתב, וגם לחברות שרכשה בבריכה. היא כתבה את
המכתבים האלו במשך יום שלם, כשהיא עושה הפסקות מידי פעם.

אפילוג

"היא טובעת" נשמעו זעקות מכל עבר.
אנשים זינקו למי הבריכה הקרים בניסיון להציל את יובל,  שלא
קראה את שלטי ההזהרות, שאומרים שהקפיצה לבריכה מותרת לאנשים
מבוגרים בלבד, אחרי התקף לב אחד או שניים ועם חובות של
מליונים.
"משוגעת," אמרו עליה אנשים שהתגודדו מסביב לבריכה וניסו לנחש
למה היא עשתה את זה, למה היא קפצה אל בריכת המוות.
אנשים המשיכו לקפוץ אל תוך הבריכה ונעלמו במהירות, ורק היא
המשיכה להסתחרר במים הקרים, כאילו הבריכה לא רוצה לקחת אותה
אליה, כאילו תורה עוד לא הגיע.
ויובל צללה כלפי מטה, בניסיון להגיע אל הפתח השואב, כך היה
נדמה לה. היא לא הבינה למה היא לא נעלמת, הרי היא ראתה אין
ספור אנשים שנעלמו בבריכה הזאת. .
היא באה לבריכה באותו יום במטרה ברורה- לקפוץ לתוכה. היא צעדה
בבטחון אל עבר שפת הבריכה, וכשהיתה בטוחה שאיש לא רואה, קפצה.

מישהו נתן לה יד ומשך אותה מכל המערבולת. עד מהרה היא מצאה את
עצמה מחוץ לבריכה, רועדת מקור ובוכה. אמבולנס בא, ושניה לפני
שהיא התעלפה היא ראתה את הוריה מגיעים בריצה.
ועכשיו היא במחלקה סגורה.