השיקוץ המהבהב, שפל מאין כמוהו
בונה תלים ומניפות, טוען שזהו לא הוא.
מוגלתי, פוחז ארור צולע ושתום עין,
יתהלך לו לתמיד, ובמצחו אות קין.

שיניים ננעצו, עד החניכיים,
ציפורניים ששורטות ומשיכת אוזניים.
שיער תלוש, ערווה בולטת,
"למה לא הרדים אותך שהייתה לו ההזדמנות?"
אותך והגיבנת!

והצחוק שמתגלגל לו, מהדהד לו ואפור
להבות פורצות מתוך סלע משונן ושחור משחור.
לגלוג כעוס מאוס ואבן שנזרקת,
בגלל האצבעות שלעד ימשיכו להזדקר להתנופף
ויגרמו בתוכך אי-שקט.

בור שופכין, על זוג רגליים,
חיוך ארסי, חסר שיניים.
מולקה לעד, מוכה בדד לנצח נצחים
כי מהאדמה דמי אחיך צועקים צווחים.

שפיות עזבה כבר את מוחי,
השומר אחי, אנוכי?