8 בבוקר , יום חמישי, אני מחכה בתחנת אוטובוס איפושהו בצפון
לאוטובוס שתמיד מאחר שייקח אותי קרוב לבית, אבל רק קרוב. אתמול
אמרו לי שאני לא יוצא הביתה היום, במקום זה אני נוסע לתגבור
כוחות במוצב. הכריזו על עוד יום זעם, הערבים מוציאים את
הקלאצ'ים, מכינים את המטענים. הם כבר מזמן הבינו שלזרוק אבנים
זה בזבוז של זמן. "תגיע עד 12 וחצי לת"א ותתפוס את האוטובוס
למוצב. אל תאחר, אין הרבה אוטובוסים ממוגנים שייקחו אותך לשם",
הם עסוקים במקומות אחרים.

8:09 מגיע האוטובוס , אני עולה , שעתיים וחצי נסיעה לתל אביב,
אחרי 20 דקות היא עולה, ומתיישבת לידי. "מתי האוטובוס הזה מגיע
לתל אביב?" , "עוד שעתיים בערך". היא גם חיילת, בערך בגובה
שלי, שיער חום אסוף וקצת יותר מידי איפור. מחליפים משפט או
שניים. אני מספר לה לאן אני נוסע, היא מספרת שהיא נוסעת לבסיס
גם. היא הייתה אצל חבר שלה, הוא גר ליד טבריה - היא גרה
בראשון, אני - ליד תל אביב. "זה קשה ככה אתה יודע", אני מסכים.
אני לא יודע. הם נפרדו היום בבוקר, היא מספרת, זה היה רעיון
שלה, אבל זה היה הדדי - מעניין איך דברים חד צדדיים הופכים
להדדיים אחרי שהם קורים - כנראה, יותר קל לחשוב על זה ככה -
כשמחלקים אחריות , כמו כל דבר, היא נהיית יותר קטנה, מתמטיקה
יישומית. עוצרים להפסקה, יורדים לסיגריה. "אתה נראה לי מוכר"
היא אומרת, "זה טוב או רע?" אני שואל. היא מחייכת, "זוכרים את
מי שאוהבים", "או את מי שלא" אני משיב. "אל תדאג, יש לי הרגשה
שאתה היית בסדר". עולים לאוטובוס וממשיכים בדרך. אני מספר לה
על החיים במוצב, על השרות בשטחים, כן, זה קשה, לא, זה לא נורא
כל כך, כן, מתרגלים, כן גם לדברים רעים מתרגלים, החברים אחלה
וזה מה שחשוב. מאז שנפרדתי מסיוון לא דיברתי עם בחורה ככה, כל
כך פתוח, זורם. היא מסכימה, היא אומרת שהיא מרגישה את הכימיה
בינינו, שאולי כדאי שנשמור על קשר. יש לי הרגשה טובה בקשר לזה,
אולי זה דווקא ילך.

אני זוכר שפעם התווכחתי עם אביב על המוות. אביב הוא מהאנשים
שגם כשהם חיים הם עדיין נראים כמעט מתים, כאילו הם מוכנים לזה
כבר. ישבנו בפאב ושתינו כמה בירות, אמרתי לו שאני לא מאמין
בחיים שאחרי. הוא אמר שהוא מאמין שאם יש זה מין דבר מוזר כזה.
הוא חושב שהנשמה הולכת לטייל ומסתובבת בעולם אחרי המוות, שאתה
ממשיך לחיות אבל לא בדיוק. כמו בסרטים כשהרוח ממשיכה להסתובב
ולסגור חשבונות, רק פחות דרמתי, כמו כל דבר בחיים. אחרי כמה
בירות כבר לא ראיתי טעם להתווכח. הבטחתי לו שאם זה יקרה אני
אבוא בתור רוח לספר לו רק כדי שיידע שהוא צדק.

יום שני, 3:19 בלילה אני עומד במחסום עם עודד. שותים עוד קפה
ומדליקים עוד סיגריה, מדברים על החברות שיש, ובמקרה שלי, היו
ועל היציאה הביתה. אומרים שיהיה עוצר יציאות ביום חמישי, אמרו
שאולי יכריזו על עוד יום זעם. כנראה שהיציאה הביתה לא כל כך
קרובה אחרי הכל. ירון צועק מהמגדל למעלה לעלות ולמזוג לו עוד
קפה, אני עולה ומוזג לו. מחליף כמה משפטים ויורד חזרה. אני
מתקרב לעודד שנשען על הבטונדה, הוא רואה אותי ומסתכל לכוון
אחר.

פתאום זה קורה, אני שומע צרור ורואה את עודד נופל לרצפה תוך
כדי צעקה. אני נשכב ומשיב באש תוך כדי צעקה לירון, "יורים
עלינו, יורים עלינו!" . אני ממשיך להשיב באש ושומע צרור ארוך
שמקורו קרוב אליי, ירון התחיל להשיב באש עם המא"ג. אני שומע
שני חיילים יוצאים מהמגורים ורצים לכיווני. אחד נופל, השני
משתטח לידי. אני לא מצליח לזהות מי זה. אני אומר לו שיש נפגעים
ושיחפה עליי בזמן שאני מתקדם. הוא לא מספיק להשיב ואני שומע
פיצוץ אדיר לידי ומזהה להבות. הוא כבר לא עונה לי. הריח המבחיל
של דם ואבק שרפה תוצרת בית הוא דבר שלא מעבירים בסרטי מלחמה.
אתה לא מוכן לזה עד ולמרות שזה קורה לידך. אני קם וממשיך
לירות, ירון צועק לי לעצור ואני ממשיך. הוא מחפה עליי. אני
מזהה שתי דמויות קמות מבין העצים ובורחות. אני פוגע באחד בגב
והוא נופל. רשף מימיני. אני מרגיש כאב חד בכתף, כאילו קורע
אותי מבפנים, אני נופל על הקרקע.

אני ממשיך לשמוע את קולות הירי מסביבי לכמה דקות, עוטפים אותי
ברעש של קרב מוחשי יותר ממה שאי פעם העבירו לנו בכל סיפור
הרואי שאני מכיר כבר בעל פה על הקרבות בגבעת התחמושת או בעמק
הבחה. עם הזמן הם מתעממים, אני שומע את אימא, את אבא, את הקול
היפה של סיוון אומרת "אני אוהב אותך", את החברים שרים "יומולדת
שמח" מעורבב עם קולות של איזה פאב רועש בתל אביב. את עודד. את
עודד צועק לי, ונופל לקרקע.

בבוקר כבר הכל היה בעיתון. אדום על גבי שחור, בכותרת ענקית
בעמוד הראשון "חמישה חיילי צה"ל נהרגו בהתקפת מחבלים על מחסום
צה"ל...  ראש הממשלה אמר בתגובה... שער הדולר עלה..." קיבלנו
כולנו תמונות של חמש על שתיים אחד ליד השני בעמוד הראשון.
התמונה שלי הכי ימינית, של עודד משמאלי עם השם כתוב בלבן על
רקע אדום מתחת. ז"ל.

איך לא חשבתי על זה קודם. למה אני נראה לה מוכר. כדאי ללכת
לבקר את אביב. הבטחות צריך לקיים, גם אחרי כמה בירות.