אף אחד מהאנשים הקרובים אלי לא שמע ולא ראה את האתר הזה אף
פעם...אני גם לא הולכת לספר להם שאני מפרסמת כאן דברים.הנשמה
שלי שמורה כאן היום, בתוך איזה אתר,שיכול ליקרוס כל רגע,  כשאף
אחד לא יודע על קיומי כאן. לא ,אל תיתעצבו, זוהי פשוט עובדה
שאני רוצה שתישאר ככה. מין הזדמנות לדבר עם עצמי בדרך
וירטואלית...
להוציא את כל הכעס שלי, ולהזדהות עם עצמי, ואם במיקרה יצא לכם
ליקרוא את זה (ואני בהחלט בספק!) אל תספרו לאף אחד!
נמאס לי! נימאס לי להיות הבובה של העולם הזה, כן, אני אוהבת
לצחוק,לצרוח להיות תינוקית, להגיד דברים לא הגיוניים (כשבעיני
הם הגיוניים לגמרי) אבל זו לא סיבה שלא תיקחו אותי ברצינות.
להיפך, אתם צריכים להאריך אותי, לכבד אותי ולשמור על זה שיש
לכם מישהי כזאת, בין כולכם, שבורחים לקגלביץ' והפרח והרכילויות
המסריחות והקינאה מאחורי הגב.אז למה? למה לעזאזל אתם לא
יכולים? למה זה מוזר לכם? אני יודעת למה... כי קשה לכם יחד
איתי , כי נדמה לכם שהדרך שלי היא לא הדרך לברוח... אז זהו,
שכן!
נמאס לי במיוחד ממך! מה אתה חושב , שאתה יכול לשחק איתי? למה
אתה אומר לי כל הזמן שאתה אוהב אותי, כל פעם חוזר, לוחש מילים,
גורם לי להרגיש הכי מיוחדת שבעולם, מצמרר,ממכר, נוגע...ושוב
פוגע. למה זה לא יכול להיות ברור? הפחד להיפגע?!..כבר לא יודעת
מה מפחיד יותר.
אני כבר לא יודעת איך להתנהג לידך,איך לדבר , להתרחק, להתקרב ,
וכל מה שנשאר לי לעשות הוא להתחבות ולשים את כל השירים שאני כל
כך אוהבת ואתה כל כך לא אוהב, ולחשוב  על כל מה שהיה ולא היה,
וכל מה שאולי לא יהיה, ו...אתה יודע..
הם אומרים לי להתגבר...כן, אפשר התגבר על משהו שנגמר, אבל על
משהו שעדיין חי, נושם, לוחש...תבין,זה קצת קשה..ואולי הדחקתי
את זה זמן כל כך רב, אבל גם אני בן אדם... גם לי יש רגשות,
חלומות, דמיון, אז אם די, אז די.
אתה שואל אותי למה אני מתרחקת, לא מתקשרת...הכל בגלל הבילבול.
אני מנסה להבין האם עדיף להיות תלויה באוויר או לעזוב וליפול
ואז אולי לרחף ואולי להתקע עם הראש בקיר...
ולסיכום... עכשיו 2:40  בליה ואני כבר לא כועסת, אני רק רוצה
לישון,מחר יום חדש.