שיחה מגיעה לבית המשפחה.
ערן עונה. אין לו מושג קלוש עד כמה השיחה הזו הולכת להשפיע לו
על החיים, עד כמה יעלו לאחריה שאלות בסגנון "אילו אם...".
"שלום", עונה הנער.
"היי ערן, מה המצב?", שואל קול נשי בלתי מזוהה.
לערן, בכל אופן, הקול נשמע מוכר במעורפל. מכיוון שערן חונך לא
להיות מרשע ולא מנומס שאל באלגנטיות: "הכל טוב, מה נשמע?".
"מצוין... לא האמנתי שתזכור!", אומר הקול.
אופס, חושב ערן, הקול הזה כל כך מוכר לי... מי זאת לעזאזל?!
"בטח! איך אפשר לשכוח?", אומר ערן בחשש מלווה בתקווה שאולי הוא
יגלה עוד מעט של מי הקול הזה.
פתאום, מגיע צחוק מהצד השני.
"לא השתנית... אתה לא זוכר, הא?", אומר הקול.
"תפסת אותי על חם...", מגחך קלות ערן ומנסה להסוות את הפדיחה,
"מי את?".
"איך שכחת? איך שכחת? זאת אני, יעל!", אומר הקול.
"יעל!", מתלהב ערן, "שנים שלא דיברנו! מה קורה אתך?".
"אצלי ממש משעמם... חזרנו לאזור", אומרת יעל, "איך הכל השתנה
מאז 95!".
"מן הסתם. אני רק בהלם שאת מכירה את המושג 'שעמום'", אומר
ערן.
שניהם מגחכים קלות.
"יש מצב לפגישה?", ממשיך ערן בתקווה מעורבבת עם טיפת התרגשות
ונוסטלגיה.
"יש, ועוד איך יש!", אומרת יעל, "אצלי עוד חצי שעה".
"אני אהיה שם", אמר.
הוא ניתק את הטלפון בנימוס, וכך גם היא. ברגע שהאפרכסת ירדה,
הוא פצח בקריאות ובריקודים- סטייל קאן קאן. עיניו נצצו
מהתרגשות, הוא רץ להתארגן.
הוא לבש חולצה חדשה שעוד לא נלבשה. כשהוא מדד את זה, כמה בנות
עברו והן אמרו שהוא נראה לוהט. לא משנה שהבנות האלו נראו כמו
אסון, הן בנות, עם כל הנצנצים והנטורל פורמולה. הוא הקשיב להן
ולבש את החולצה המיוחדת הזו. הוא  גם שם את הג'ל המיוחד שלו,
לאירועים המיוחדים שלו. זה היה ג'ל מאירופה, כזה מיוחד. האמת
שהוא היה כמו כל ג'ל אחר, לא משהו מיוחד, לא ששמים לב אם הוא
ישים את הג'ל הספציפי הזה או כל ג'ל אחר. הכל ההרגשה.
לסיום, הוא שם בושם חדש. את הבושם הזה הוא קיבל במתנה לפני
כחודש, מהאקסית שלו. למרבה האירוניה, הוא השפריץ כמה טיפות
והריח כמו מיליון דולר. למי איכפת אם האפיפיור נתן לו את הבושם
הזה?
הוא היה נראה פשוט מושלם. מושלם אפילו מדיי לפגישה נוסטלגית
כזו.
חמש שנים הם לא התראו, מאז אמצע כתה ז'. בכתה ו' הם נפגשו. כמו
בכל סיפורי היפה והחיה למיניהם היא הייתה היפה והוא היה החיה,
כלומר היא הייתה מקובלת והוא היה מהדחויים של השכבה. אבל זה לא
מנע ממנה להתאהב בו כנגד כל הסיכויים. היא נשקה אותו, על אף
שיניו המבורזלות, והם נהפכו לזוג- המוזר ביותר בשכבה כך הוסכם.
זו באמת הייתה אהבת נפש. הם היו מוכנים להקריב הכל אחד למען
השני- זו הסיבה גם שיעל הורחקה מהאזור.
הקשר ביניהם התהדק ונהפך לרציני יותר בסוף אותה שנה שישית
ללימודיהם. יעל החלה להשתנות, וערן נגרר בעקבותיה. הם פרצו
לחנויות וגנבו דברים שאין הם זקוקים להם כמו ציוד מחנאות ודיג.
הכל היה נהדר, השמיים היו ורודים והדיסקים זרמו למערכות
הסטריאו שלהם- הכל עד שהם נתפסו.
ההורים של יעל וערן כעסו, מאוד. הוריה של יעל חשבו שזה אשמת
ערן- הוריו של ערן חשבו שזה דווקא אשמת יעל. אף אחד לא העלה על
דעתו שזה אשמת שניהם.
בכל מקרה, הוריה של יעל עברו לאילת בעקבות לחץ על מקום עבודתם.
ערן נשאר גלמוד ונטול חברים "נורמלים" (כאלו שלא נהנים לפרוץ
למכוניות להנאתם) באזור חיפה.
אם כן, די צפוי כי הוא יתרגש מפגישה כזו. הוא כל כך השתנה.
וכמו בכל האגדות ערן הרזה פלאים ופיתח גוף די שרירי, מאדם
מוחרם ו"פריק" הפך ליקיר הבנות. הוא ציפה גם ליעל שונה.
אחרי התיק במשטרה שנפתח לשניהם ועזיבתה של יעל, החליט ערן לא
להסתבך יותר בצרות עם המשטרה. הוא עזב את "עולם הפשיעה" ועבר
לעולם הטוב, בו לא נפתח לך תיק כמעט בכל יום.
כך או כך, בינתיים חיכה ערן לאוטובוס. הוא ממש קצר רוח בקשר
לעניינים הללו, ובמיוחד עכשיו- כשהוא מצפה לאורחת החשובה
והאהובה עליו שמגיעה.
כשהאוטובוס הגיע הוא עלה עליו. זה היה קו 38.
ליד הבית שלה הוא עצר. ביתה היה זהה לכפי שהיה לפני חמש שנים.
כאילו הזמן עצר מלכת על המקומות הציבוריים והבתים הפרטיים-
והמשיך לפעול על בני האדם. זה היה די מרגש למען האמת.
הוא דפק בדלת, ולאחר שלוש דפיקות עבר לצלצל בפעמון- ממש כמו
פעם. עדיין דלת העץ הכבדה בעלת הריח החריף והנפלא הזה שיגעה
אותו- כנראה שיש דברים שלעולם לא משתנים. היא ניגשה לדלת ופתחה
אותה.
היא הייתה לבדה בבית, והציעה לו מיד להיכנס.
"תכנס, תכנס, אל תתבייש! תרגיש כמו בבית, כמו פעם...", אמרה,
"אתה מודע לזה שאתה נראה מעולה?".
"תודה- גם את", החזיר לה ערן במחמאה. ניכר היה שלחיו היו
אדמומיות ומסמיקות.
והאמת שהיא בהחלט נראתה טוב. אותו פרצוף מתוק ורך- כזה שקשה
לעמוד בפניו בלי לומר עליו משהו טוב. רק הגוף השתנה והתפתח-
לטובה, כמובן.
הם התיישבו על הספה בסלון, היא הביאה לו קפה חזק עם ריח מעולה.
דה ז'וו היה לערן. הוא נזכר כמה פעמים הם השתמשו בספה, כאשר הם
לבדם בבית כמובן, למשחקי מין פרועים. כל זאת- בכתה ז'.
"אז מה חדש?", שאלה יעל תוך כדי לגימה מהקפה.
"כלום", אמר ערן במעין מבוכה. האמת שהוא ענה תשובה די טיפשית
משום שהוא כלל לא חשב על שיחה, כל הזמן קפצו לו לראש זיכרונות
מאותה תקופה. כל זאת ועוד המחשבה על כמה יעל נראית מצוין כעת,
יותר טוב מבעבר.
"חייב להיות משהו ערן, בכל זאת, עברו חמש שנים. אני לא חושבת
שיש מישהו שהחיים שלו לא השתנו בחמש שנים", אמרה יעל במעין קול
ספק ביקורתי, ספק מורתי.
"תראי, השתנה", הגן על עצמו ערן, "כל-כך הרבה... את לא מתארת
לעצמך כמה התגעגעתי אלייך, כמה היה קשה בלעדייך בבית ספר...
אני מרגיש כאילו עברו מיליון שנה, אפילו יותר- מיליארד שנה".
"גם אני התגעגעתי אלייך ערן", אמרה לו יעל.
"אני בטוח שהפעם יותר יצליח לנו מלפני חמש שנים", אמר ערן,
"התבגרתי, התבגרנו. אנחנו כבר לא אותם צוציקים מטומטמים
שפורצים לחנויות ועושים גרפיטי. נגמרה התקופה. אני לא אתן
לזקנים האידיוטים האלו סיבה להפריד בינינו, לא יותר".
"גם אני לא, ערן", אמרה יעל.
פתאום נראה היה כאילו היא לא מאושרת כפי שהייתה לפני מספר
דקות.
"אבל...", המשיכה את עצמה יעל.
ערן לא נתן לה להמשיך את עצמה, והדביק לה נשיקה לוהטת - כמו
בסרטים.
"ערן, די...", אמרה לו, "אני מנסה להגיד משהו!".
ערן היה די מופתע מהמהלך של יעל. אחרי הכל היא הייתה זו שקידמה
ביניהם דברים, היא זו שקידמה את מערכת היחסים שלהם כל הזמן
הרבה צעדים קדימה.
"דברי", אמר ערן בטון של התנצלות.
"לא השתניתי כל כך... אני עדיין גונבת לפעמים, 'עושת צרות' כמו
שאילה המנהלת הייתה אומרת... זוכר?", היא אמרה.
"מה?", אמר ערן בהפתעה, "אני עדיין אוהב אותך, אבל את חייבת
להפסיק עם זה. התבגרנו, אנחנו לא ילדים, אנחנו אנשים- גבר
ואישה".
"אז מה?", הגנה על עצמה יעל, "ערן, זה כל כך לא קשור! אתה לא
זוכר את האדרנלין שזרם לנו בדם כשפרצנו? אתה לא זוכר את תחושת
הסיפוק כששוטרים התעצבנו מגרפיטי אמנותי שלנו? זה היה משהו שאי
אפשר להשוות לכלום, זה פשוט היה נהדר, תחושת אורגזמה".
"אני לא בהכרח מסכים...", אמר ערן בטון הפוליטי-מטיפני שלו.
יעל השתיקה אותו.
"תשתוק", אמרה יעל ומנעה ממנו להמשיך. היא חייכה את חיוכה
המקסים, חיוך כזה ממיס, חיוך שאין להרבה אנשים. ערן נזכר שככה
הוא היה מסכים לכל הצרות שהם עשו, הוא הבטיח לעצמו לא לעשות
זאת שוב.
"פעם אחרונה", היא המשיכה, "לזכר הימים ההם. בוא לנחמן הזקן,
זוכר את הפריצות אליו למכולת? בוא, כבר שש, הוא סגר".
הוא ידע שאסור, אבל החיוך הממיס שלה ואהבתו אליה גרם לה להשיג
את האישור שלו. הוא התפלל בלבו שזו תהיה אכן הפעם האחרונה,
ושלא יתפסו אותם.
הם ירדו במדרגות והלכו יד ביד לכיוון המכולת של נחמן.
תוך מספר דקות הם הגיעו למקום האמור. לבו של ערן קפץ, הוא נזכר
איך אז- בכתה ו', בקיץ, הם נכנסו וגנבו סיגריות 'טיים', איך אז
הם עישנו אותם והתחברו עם החבר'ה המופרעים מהתיכון.
יעל התכופפה והוציאה את המפתח שהיה מתחת לקרטונים.
היא העירה הערה מתחכמת ומטופשת בדבר מנת המשכל של נחמן, לא
משהו חשוב באמת, סתם הערה שולית.
היא פתחה את הדלת האחורית, ולפתע נפלו קרטונים בבום גדול על
הרצפה. הרצפה הייתה מלאה בקרטונים ויעל חטפה כמה מכות
מהקרטונים, שלא לדבר על ערן שחטף את רוב הנפילות.
"אופס...", אמרה יעל, "שהוא יסדר את זה מחר בבוקר הזקן האידיוט
הזה".
ערן חייך בהיסוס והנהן. הוא דחק בה להיכנס פנימה, הוא פשוט רצה
לקחת כמה דברים ולהסתלק משם.
היא תלשה שקית ירוקה שהייתה תלויה במקומה הקבוע.
ערן זכר את המכולת הזו. אך על פי שלא היה בה במשך מספר שנים,
היא הייתה מסודרת כמעט כמו שהיא הייתה מסודרת אז. הזקן לא שינה
את סדר המכולת.
יעל החלה ממלאת את השקית שתלשה ב"כל טוב", או במילים אחרות
בדברים שהיא לא תצטרך כנראה לעולם.
"למה אתה מחכה?", לחשה לעברו של ערן, "למחר בבוקר? שנחמן
יבוא?".
"אה, כן..." התעורר ערן. הוא תלש שקית גם כן והחל ממלא אותה
בשטויות בלתי חיוניות.
הם שהו במכולת בערך 10 דקות וכאשר סיימו הם פנו לכיוון היציאה.
לא לפני שיעל שברה את הקופה של נחמן הזקן.
ערן בדיוק נזכר איך פעם, כשהם עוד נחשבו ל"ילדים טובים", נחמן
סיפר להם על התלהבותו מהקופה. היא הייתה ממוחשבת, משוכללת
משהו, הוא סיפר להם על חסכונותיו לקנות את הקופה הזו.
משהו צבט לערן בלב כאשר יעל ניפצה את הקופה. המראה הזה של
הקופה שבורה על הרצפה והזיכרון שלו בנחמן מספר להם את "סיפור
הקופה" העציב אותו.
יעל דחקה בו לצאת.
ממש מרשעת, חשב לעצמו, אולי לא הייתי צריך להתחבר אליה
מלכתחילה.
הם יצאו, ובחוץ חיכתה להם משטרה.
מתברר שמישהו מהמתגוררים באזור ראה אותם נכנסים, והזעיק את
המשטרה.
הם לקחו אותם, חקרו אותם ולאחר שעתיים שחררו אותם על אף התיק
שהיה להם (זאת מאחר הייחוס המשפחתי של שניהם- אביה ואמה של יעל
הם עורכי דין, ואביו של ערן רופא)- הם רק הזהירו אותם שלא יעשו
את התרגיל הזה שוב.
הם חזרו באוטובוס, על אף הצעות השוטרים להסיע אותם. הם רצו
להתחמק מהם כמה שיותר מהר, עם כמה שפחות הטפות מוסר.
בדרך חזרה באוטובוס שררה ביניהם שתיקה מביכה. הם החליפו ביניהם
האשמות, וכאשר יעל הציעה לערן שיעשו זאת שוב- ערן אמר פשוט לא
והחליט ששום אהבה לא שווה סיבוך עם החוק. לאחר שיחה די צעקנית,
עם חילופי קללות, היה די ברור כי הם לא יחזרו להיות זוג
ויעדיפו לא להיפגש איש עם רעהו בחיים.
ערן ירד בהפגנתיות בתחנה הקרובה לביתו. הוא צעד לביתו, עלה
במדרגות לאחר שהמעלית לא עבדה (שוב) ונכנס לביתו.
כאשר נכנס לביתו, ראה את אמו- משוגעת לניקיון, מנקה.
"בשביל מה לך לנקות?", שואל ערן, "הבית לא התלכלך ברבע שעה
האחרונה!".
"אל תתחצף!", נזפה בו, "איפה היית?".
"זה ממש לא עניינך", ענה לה בחוצפה, "אני הולך להתקלח".
היא כעסה, מאוד. היא לא יכלה לסבול את החוצפה של הנער הזה. הוא
פשוט היה מעצבן- גישתו כלפיה וכלפי אביו הייתה גישה של התחצפות
וציפייה לקבלת משהו בחזרה. אך אמו המשיכה לנקות ולקרצף כל דבר
שעמד בדרכה. היא אפילו העבירה מטלית על פוצי, החתול שלהם.
ערן נכנס למקלחת ופשט את בגדיו. לפתע הוא הבחין בפצע ברגלו
השמאלית.
"שיט", אמר לעצמו, "ממה זה?".
הוא לא העניק לזה יותר מחצי דקה, והעדיף לשקוע במלמול חוזר
ונשנה של התמרמרות.
הוא פתח את המים, הם היו די קרים. הוא כל כך כעס על כך שאמו לא
הדליקה את הדוד ביום נטול שמש שכזה.
הוא חפף את ראשו והחל מסבן את גופו.
כל אותו הזמן- אמו ניקתה. היא התקרבה למקלחת וניקתה את
השירותים. כאשר היא מנקה- אמו של ערן נכנסת למעין טראנס כזה,
שדבר לא יפריע לה. בייחוד כשהיא מקרצפת את חדרי האמבטיה
והשירותים. יש לה אפילו אותה ברק בעיניים שיש לאנשים שנטרפים
על דעתם.
אמו הייתה באמצע ניקוי חדר השירותים, ממש לקראת סיום כשלערן
נפל הסבון מבין הידיים. האמבטיה הייתה חלקלקה ורטובה ממימי
האמבטיה שלו.
"לעזאזל", הוא רטן לעצמו והמשיך בשאר משפטי הנוסחה 'כל העולם
נגדי'.
הוא סגר את המים והתכופף להרים את הסבון. הסבון ממש התחמק
ממנו.
בניסיון השני להרים אותו, הוא החליק.
אמו שמעה את המים נסגרים ובאותו רגע סיימה לנקות את חדר
השירותים. היא שמחה שבנה סיים להתקלח וכעת היא תוכל לנקות גם
את חדר האמבטיה.
ערן דמם למוות, ערום כביום היוולדו, נפול באמבטיה.
אמו נכנסה, ובאותו טראנס מטורף החלה לנקות את האמבטיה. בתוך
הטראנס הזה היא החלה לקרצף את גופו של בנה, שדמם למוות. היא כל
כך כעסה, ומלמלה לעצמה: "אוי... הילד הזה מלכלך את האמבטיה כל
כך!".
כך היא יצאה, השאירה אותו לבד- מוטל מת על רצפת האמבטיה, אילו
רק...