למות אצל דינה.
מהתלה מעוררת תמיהות ביותר מעשר תמונות משונות על חיים ומתים,
גברים ונשים, והזמן התקוע ביניהם.

כל הזכויות למחזה זה שמורות למחבר.ואין לעבדו או להציגו ללא
אישור מפורש של המחבר

המשתתפים במחזה:
הגברים לפי סדר טרוניותיהם:
דויד והרצל - גברים בערוב יומם שהגיעו למות בשלוות חלום אצל
דינה.
רמבו - גבר דחוק בתבנית צל מחוק, בעלה של איזמרלדה.
קורט - איש לא חשוב. כהוכחה לכך משמש גם בעלה של פשטידה.
שופט, שוטר - אנשי העדר של הסדר.
דאדא - המורה לריקודי עם.
פיליפיני.
כרוז.
אלוהים.
זוג קברנים או זוג פועלים.
הנשים לפי סדר חוסר הסדר במימוש החלום הגברי:
דוידקה - אישתו של דויד. זקנה שלא באשמתה מיום לידתה.
איזמרלדה - אישתו של רמבו. פולנייה בעלת מעמד ויחוס.
פשטידה - אישתו של קורט. מופיעה רק כדי שקורט לא יחוש בודד
במחזה.
שלוש רקדניות.
מחשבה נשית.
ילדה קטנה.
דינה.
כל מה שכתוב כאן אינו אפשרי כלל, בוודאי שלא בחייהם התוססים
ועשירי התרבות והרגש השוררים לבטח בין גברים ונשים. המצבים
והמשפטים כאן הינם בלשון הפוך על הפוך תיאור האושר הגדול שהוא
מנת חלקם של  גברים ונשים עלי אדמות ומתחתיה. וגם המחבר יכחיש
שהוא מתכוון למה שהוא התכוון. שטות וקפדיזה מוחלטים. ומה שהיה
הוא מה שיהיה.


תמונה ראשונה - זמן, זמן.

דויד: נו, שוב. שוב אתה מתחיל.
הרצל: חיים, מתים. הזקן צומח וכמל. העיניים שואפות לנוח,
להעצם.
דויד: תן הזדמנות, הרצל. לא הכל אבוד. יש עוד מה להראות
לעיניים.
הרצל: דויד דויד. נאיבי קטן.
דויד: היא כאן?
הרצל: ששששששש. חסרה לך מישהי?
דויד: כמו צנצנת ויטמינים לאבטיח. קרם להחליק את השנים
מהקמטים. לא. סתם שאלתי.
הרצל: הייתי פעם, הייתי, פעם, איש. איש מהלך על רגליים, איש
ששרק ושר לעצמו כשהתגלח. היו לי חיים, חיים ששייכים רק להרצל.
בחיים האלה, בתוכם פנימה, היו שעות של בוקר עם עיתון וכוס קפה
ריחני מהביל בגינה ובריכת דגיגוני זהב, הו, ימים של זהב שנגע
בשמים. היו גם ערבים שעלצו בקירקורי עדת העורבים על הברוש
השפוף מהרוח, איוושה אפופה בקסמים וסודות המגיעים אלי הישר
מהים, קרירה וצוננת ומלוחה מאדווה של בדולח שמגיע, כן, עד אלי,
להרצל. והיו גם לילות, כן, קסמים ואובות, לילות בהם הרצל
התגלגל על נשים שלא שמו לב שהרצל מתנועע עליהן. לפעמים השגיחו
בתנועה שהצלחתי לחולל והן פקחו עיניים ושאלו: הרצל, זה אתה,
הרצל? מפתיע, כן, מי כבר יכול להיות איתן כשהרצל מאריך בניגון
אצלן, מי, נו, אבל כל זה היה, היה ואינמו. הרצל תמיד היה עטוי
בחלומות, היה פעם אלוהים שתמך בהרצל.עכשיו, גם אלוהים קצת
עייף, הוא כבר לא ניצב אחרי ואני לא חש את כף ידו על כתפי שאיש
מלבדי בעולם אינו מבחין בה עוד. "לך קדימה, הרצל, לך ואל
תירא", הוא היה לוחש לי, האלוהים שאחרי הכתף. "שם, שם יושבת
אחת, גש אליה. מה כבר יש להפסיד - אלי תמיד תוכל לחזור....".
הץ' הץ' (נתקע) למה לדבר על הפסדים. היה
מוצא חן בעיני לו האלוהים היה אומר לי למשל: "אה, הרצל, שם
יושבת לה חתיכה בשבילך ברוך השם. גש, קרב אליה, יש לך כל כך
הרבה דברים להרויח". נו, אפילו אלוהים יודע שאצל אשה אין מה
להרויח. רק הפסדים או אלוהים. שניהם ביחד לא הולך.
דויד: אני לא ראיתי את אלוהים עם יד על הכתף. אולי לא שמתי לב
כשהוא שם את כף ידו על כתפי. דוידקה שלי לא השאירה הרבה מקום
מאחור לידיים נוספות. וגם לא לפנים.
הרצל: חיים ארורים. ניקלים. שטות וקפריזה מתוכננת. דבר משונה
החיים האלה, נמשכים הרבה זמן אבל נגמרים מהר. איך זה קורה.
המהירות הזאת, הצ' הצ' (נתקע).
דויד: אתה יודע, פעם, התכופפתי בבית להרים את הסיפולוקס מהרצפה
אל השיש שלצד הכיור. ודבקה בי איזו רוח שטות, והרמתי את הרגל
לאחור וגם הנפתי יד לצדדים, כך מתוך שובבות טפשית ומיותרת.
אלוהים, אמרת, צריך להיות מאחור. שטות וטעות מתוכננים. אני
שומע פתאום את דוידקה שלי מדברת במקום האלוהים שלך: "הרצל, מה

זה, חסידה נעשית?" בגלל הסיפולוקוס הפכתי לחסידה. ודוידקה היא
העדה שלי.האלוהים כבר הפסיק אפילו להעיד לטובתי.
הרצל: חי חי, חי, (מצחקק) להרים את הרגל, מי יכול. נו, נראה אם
עוד אפשר לעשות משהו.הנה, הנה, אני מניח בקבוק על הרצפה, מה
דעתך, ננסה?
דויד: האמת, האמת, חשבתי לעצמי, אולי דוידקה שלי תגיח מאחור
ותתפוס ככה חזק את האשכים ותמולל אותם פעם אחת בלי הפיטפוטים
הרגילים. ואני, חשבתי, אלחץ על ידית הסיפולוקס והסודה תשפריץ
על הרצפה עם כל הקצף, מן תמריץ לשפריץ. כאן תזרום הסודה ושם
הביצים יחגגו. אולי גם כתם קטן וגניחה, מין אויש קטנטן,
אוישצ'יק, אתה יודע, עם בליעת הרוק החפוזה ונענוע הפיקה בגרון
והמבט המבוייש, לא יפה. אבל מה, חסידה, אה. והביצים נותרו
בקן.
הרצל: תתכופף, תתכופף. בוא ננסה. ממילא אותן התוצאות.
דויד מניח יד ימין על הסיפולוקוס ופורש יד שנייה ומתחיל
להסתובב. הרצל רוקע ברגל ומעודדו.
לפתע ניתז זרם סודה מהבקבוק. הרצל צוחק ודוד נפגע.
דויד: עם הסודה לא היו לי בעיות. אף פעם.
הרצל מנסה את כוחו להסתובב. הוא משתובב וצוחק מלוא הפה. האור
גווע וברקע מופיעות דוידקה ואיזמרלדה, רמבו קטן הקומה מביט בו
ומסמן לו להפסיק.
דוידקה: הרצל, הרצל, תם הזמן למשחקים. צריך לגדול, לצמוח,
להתכונן לדברים הרציניים.
הרצל, הרצל....
הרצל עוצר באחת. פונה לדויד.
הרצל: שמעת קול או לחש. קוראים לנו.
דויד: עוד סיבוב. קח לך את הזמן בקלילות. תזרום, רק אל תשאל
אותי לאן.
הרצל: (מרים את ידו הענודה בשלושה שעונים. מביט בהם, מקיש
בשעונים ומנענע את היד).
זמן, זמן ארור. מהו הזמן, כמו חיתול לתינוק, עוטף אותנו ולא
נותן לנו מרגוע לרגע. תמיד היה לי זמן לזמן, ורק ולזמן אין זמן
בשבילי. אוח, פרופגנדה ואינטריגה מתוכננים. מה יש לו למהר
לזמן, מה הוא מחפש תמיד רק בכיוון ההוא. אם רק יכולתי לתפוס את
הזמן המנוול הזה. אה, אה, הצ' הצ' )נתקע(. עולה לי על העצבים.
מה כולם לוקחים לי זמן כאילו וזה שייך להם.
דויד: כל הזמן מסתובבים לי שעונים מול העיניים, הרצל. שעונים.
קשה להם למחוגים, עשויים מעופרת, מקרטעים בעלייה קשה. המצברים
נגמרים, הרצל. נגמרים. והצרה שאחרי הזמן נסחבים גם החיים. טפו,
הכל אינטריגה.
מופיעה ילדה מאחרי דוידקה. עוצרת במרכז הבמה.
ילדה קטנה: אני פוחדת. לא ישנה בלילות. איש אינו מלטף אותי עוד
כאשר נופל החושך והחלומות השחורים מטילים בי אימה בלפיתה
נוראה. אם רק היו אבא או אימא ישנים אתי, הייתי פוחדת פחות. מה
נורא כל כך ברצון שלא לפחוד עוד? כל כך אני רוצה כבר להיות
גדולה, והחיים עוברים כה לאט, כמו שיר ערש החייב, אך ממאן
להתבגר. זמנם של הילדים הפוחדים בחשכת הליל חולף לאט לאט. כל
כך לאט.....
דויד: ילדה קטנה, כל כך הרבה עוד לפניך ומדוע זה תאיצי בזמן?
שינמנם הזמן, שינוח, שיאגור לו כח, שיקח לו את הזמן,
הזמן.....
דוידקה: כן, מה יש כאן לאבד את הסבלנות...בגלל הפחד לא צריך
להתגעגע להיות מבוגר. גם הגדולים מפחדים, גם הם מפחדים, אבל
באמת מפחדים, לא בחלומות.
דויד: כשהייתי ילד, היה לי כל כך קל להשיג את הדברים הגדולים,
בלי שום בעייה. וכשאני גדול, כל כך קשה להשיג אפילו דבר קטן
אחד. אפילו הקטן ההוא, שם, במכנס.
הרצל: (מזמזם לעצמו) מה יוצא לי מזה, מה יוצא לי מזה...
דויד: (שר ומנהם לעצמו בהתרוממות תרתי משמע)
מה נכנס לי מזה, מה נכנס לי מזה...
דוידקה: קטן או גדול, היום או אתמול - זה לא נמאס לו לדבר על
המכנס !


תמונה שנייה - הזיקנה בפיליפינלאנד.

הכרוז: הזיקנה, הזיקנה הארורה.
דויד: מדברים עלינו, הרצל?
הרצל: אפשר להקשיב. תמיד נוכל להכחיש, לעשות את עצמנו שלא בנו
המדובר. ברררר, ואם כן עלינו?
הכרוז: ארורה. זיקנה ארורה ומנוולת.
דויד: מדוע לקלל.
מופעים זוג, דוידקה הזקנה פוסעת לאיטה נשענת על מטפל פיליפיני
גבוה ונאה, שערותיו אסופות לאחור. היא מרימה את ראשה אליו
ומדברת איתו. מעת לעת הוא עונה במילה קצרה באנגלית בקול
מונוטוני גס: יאס, יאס, יאס.
דויד: מה היא מספרת לו?
הרצל: את מה שהוא מוכן לשמוע.
דוידקה עוצרת. מביטה בפיליפיני. היא מחייכת אליו והוא עונה:
יאס, יאס, יאס.
דויד: אישה. מי היה מאמין. לדבר עם אדם זר. הגיע הפיליפינים
כדי להקשיב לה. מי היה מעלה בדעתו שאת הסיפורים על הילדים
והחיים נספר בסוף לפיליפיני...
הרצל: הסיפורים שלנו, החיים שלנו. כאילו וחלפו החיים
בפיליפינלאנד.
דויד: למה פיליפינלאנד? היה עדיף בקמצ'אטקה, להתעופף לשם עם
הרכבת הטראנס סיבירית הגדולה...להפליג עם הויקינגים.....
הרצל: הצ' הצ' (נתקע) או לפחות בגווינאה המשוונית. טיבט ונפאל,
כן, נפאל. זה רחוק מסיביר?
דוידקה: סיפור, סיפור, יש לי עוד סיפור לספר...
דויד: היא היתה לא מזמן עוד אישה צעירה.
הפיליפיני: יאס, יאס, יאס.
הרצל: לחשה באוזן על חלומות וכיסופים, מתק שפתיים על שאיפות
שנמוגו וערגה ענוגה על אוזן זרה ומנוכרה. של מי האוזן, דויד,
למי הערו השפתיים אהבות נושנות...
דוידקה: לי, הרצל. לי, אני עדיין זוכר.
פיליפיני: יאס, יאס, יאס.
הרצל: פיליפיני צעיר עם זוג אוזניים בריאות,
בשש מאות דולר לחודש,
מבשל, מחתל, מנגב, מטייל, הוא זקוף כמו צל,
של מה שנותר למצער, למזער,
הוא מביט בתמונות שפרחו מהן הדמויות,
על כל מה שהיה והפך לאתמול.
על כתף פיליפיני היא משעינה את הראש,
בשש מאות דולר לחודש.
ראש קטנטן שברירי ותלוש. מקמטים הוא  חרוש.
ומבט של תחינה ותודות,
ואנחנו, והיא - לכל הרוחות !
פיליפיני צעיר עם זוג אוזניים בריאות.
פיליפיני: יאס, יאס, יאס.
דויד: הילדים עסוקים. עייפים. אישה משלהם. ילדים משלהם. חובות.
הבטיחו לקחת את הילדות לדיסנילנד. יש עיסקה מזדמנת לאורלנדו.
יש אימא והיא חיה. מה לעשות, אימא עוד נושמת! ולנשום זה לנשום
ולחיות זה לחיות. ולילדים מספיק אמא שהיא חיה.
הרצל: משלמים שש מאות דולר לחודש. התחלקו ביניהם הילדים.
דוידקה: (לפילפיני)
היתה לי שד ופטמה ששפתיים ינקו בהם חום וחלב.
דויד והרצל: הב הב הב.
פיליפיני: יאס, יאס, יאס.
דוידקה: ושפתיים יוקדות מתשוקה ומאש ואגן ירכיים מחוטב בסדינים
למשש.
דויד והרצל: אש אש אש.
פיליפיני: יאס יאס יאס.
זוג פועלים מסותת ומציב מצבה בפינה. מניחים עציץ ומודדים
סביב.
דוידקה:ילדים, ילדים, היכן אתם, ילדים.....(פונה לפיליפיני)
היו לי ילדים, יש לי ילדים בעולם.
אני לבד. אימא חיה, נושמת. מטרד. סיפור מחוק ונשכח.
כמו סמרטוט שנסחט והושלך. מהדלי אל הפח.
גם זקנה עוד רוצה להסב אל השולחן, עם משפחה,
עם ילדים. עם נכדים. להשתתף בחיים הגמורים,
להגיש לשולחן, קצת לגעור, להעיר,
לנפנף בידיים איזה סיר,
אתה מקשיב לי כתמיד (פונה לפיליפיני) מקשיב ולא מבין,
הוא בעצמו חושב עורג אל בני ביתו שלו.....
פיליפיני: יאס יאס יאס.
כרוז: מהר, מהר, לא לסחוב את הזמן.
כל התנועות מעצימוות את מהירותם. דוידקה והפיליפיני מדברים
מהירות ובנענועי ראש. הפועלים ממהרים בעבודתם והמצבה מוכנה.
הרצל סובב במהירות סביב הסיפון, מציב רגליים מעלה בתנועות
חפוזות. דויד מתיישב ברגליים משוכלות עייף ונושם בכבדות.
הרצל: (צועק) אני מרגיש שאני מאבד את היכולת שלי לקרוא דברים
שאני לא מבין.....
עד עתה לא שמתי לכך לב כלל ועיקר,
וכבר החמיר המצב. הנה אני לא מצליח להתעלם מחוסר היכולת שלי
לקרוא דברים שאני לא מבין,
טפו, זה בעצמו מתחיל להיות לא מובן,
ופעם, הייתי מצליח ללא כל התעלמות או התעמקות,
פשוט, להבין את כל המשמעות,
וללא תהיות ובהיות...
ועתה גם עם ההתעלמות - ואני לא מצליח! הנה אני נכשל!
דויד: כולם מצליחים, הרצל, כולם. גם אנו נצליח.
הרצל: במה, דויד, במה?
דויד: למות. הרצל.
הרצל: מהיכן אתה יודע, דויד?
דויד: עובדה, אף אחד לא נכשל בכך.


תמונה שלישית - למות אצל דינה

בוקר, דינה פותחת את החלונות ומכנסת את הוילונות. בחדר שבבית
הזקנים שולחן, ארון, מיטה
טלוויזיה. היא מדליקה את האור. בפינה עומד בתחתוניו הרצל, קשיש
בעל זקנקן לבן, צנום, מרושל,
שערו משוך לאחור בקפידה.
דינה: (פונה לקהל)
אני אשה פשוטה. לא חכמה גדולה אבל יש לי שדיים גדולות, חמות,
כבדות, מתוקות. וביניהן חריץ עמוק ואפל, חשוך וערב לשינה עריבה
כבמערה חשוכה. זה פשוט התרחש ככה, גדלו וצמחו מעצמם השדיים
והזדקרו הפיטמות, וגברים אוהבים להתפנק ולהתחמם שם, להשמיע
גרגור ולחכך את האף, לעצום את העיניים. וככל שהם זקנים יותר כך
גם קר להם, צינת המוות מחייבת חימום הגון. לא למדתי הרבה, אבל
זה שיש לי תנור חימום בין השדיים הבנתי ללא מאמץ. תגידו אתן,
חברות מלומדות, אתן חשבתן שהתנור מצוי בין הרגליים, אבל שם
הדלק נגמר מהר, הפתיל קצר והחשק מתרופף ומתאייד ישר
לאטמוספירה. ומה שנגמר לא חוזר. ואם כבר מוצאים קצת דלק אצל
השכן, הוא מתלקח מהר ופוף, נגמר ומאום לא נותר. כל אחד עם מה
שיש לו, כל אחד ומיכל הדלק שלו. אצלי גברים באים לפנסיון למות
בחיוך בין השדיים שלי. קצת אטמוספירה חיובית, חיוך לגברים
העייפים. שימותו בשלווה בחיוך שאנן לאחר שמתו להם החלומות שפעם
עוד האמינו בהם.
לכל גבר מן הסתם יש נאום מוכן,
הוא, רק הוא, אם רק היו נותנים לו הזדמנות וגם תנאים
היה נותר ללא שינוי, אותו צעיר נועז וחינני נעים.
ומה עדיף, שיפטפט גם הוא עם פליפיני או פיליפינית מכווצת
ונאה,
גברים? על מה תפטפטו, זה מין עם של שתקנים קשים,
חיים ומקמצים על כל מילה, חוסכים בכל דיבור נמהר,
מוטב אם כך לקפוץ שפתיים ולחייך,
אל ממגורת החום שלי, אל החזה המלחך,
ולסיים בתוככי ניחוח חמוקי אישה,
ולשתוק, לדמום, מה טעם להמשיך מתוך הכר
שיחה רפה אותה תמיד דחיתם ליום מחר.
הרצל: דינה, דינה, חלמתי עליך הלילה, את יודעת, הצ' הצ'(נתקע)
הציצי שלך היה ממש פצץ. הנה, אני סבור שיש גם סממנים לכתם משלי
על התחתונים. או שזה אולי בעצם כתם מיושן של חלודה, מימים,
בעצם הצ', הצ' )נתקע( לילות טובים יותר. מה את אומרת, חלומות
הם מפלט מעניין לאפשרויות שנותרו מאחור. אני מצוי כך בעמידה
ומהרהר לעצמי האם להינתק מהחלום...דינה, את יודעת, מחשבות
שהזקנה דוחקת אל
המוח. מה שלומך, דינה (עוטה בחופזה חלוק מפוספס ומתיז דיאדורנט
ברישול אל בית השחי ולתוככי מכנסיו ומנערם יפה) את הרי אינך
נעלבת מחלומותיו של אדם זקן, הלא כן?
דינה: (סונטת קלות בראשו ומחבקת אותו על חזה. הוא מגרגר בהנאה)
מה כבר רע בחלומות אם הם מביאים חיוך לשפתיים וכתם במכנסיים,
או אפילו מרוממות את הטפטפות הסתומות, שם במחבואים שרק החלודה
חוגגת את נצחונה. אפילו כתם אינו פסול, ומה עדיף, ריר הנוטף
מהשפתיים? הנה כך נמנמת בשלווה לפני שנים לא מועטות(הוא מסב
ראשו אליה בהכנעה ילדותית). שם בפטמות האלה הכל מתחיל כנראה,
וגם נגמר. רוצה לגמור אצל דינה?
הרצל: כן, לסיים בין הפטמות של דינה. איש זקן גולש על פני חלום
צעיר שהפך להיות כל כך זעיר. מי חשב פעם שלצורך זה אני, הרצל,
אגיע לפנסיון הזקנים הזה. אבל גם למות כפי שראוי יש לו טעם
וחשיבות משלו. הרבה כבר מתו אצלך כך, דינה?
דינה: כל אחד והמוות שלו, כל אחד והחיים בהם שירך דרכו. ואתה
עוד בחורון צנוע, הרצל. יש השואפים לעצום עיניים בשפתיים
פסוקות לרווחה במקום אחר, הרצל. פוטו פיניש של גברים. ליפול
בעת מילוי התפקיד(צוחקת). מילוי התפקיד אצלכם זה מילוי החורים.

ממלאים כאן בין הרגליים ולא את התפקיד.
הרצל: ההוו, הצ' הצ' )נתקע(. תמיד הייתי כזה חולמני, מסתפק במה
שיש ומותיר לאחרים גם מעט סחורה. איך, דינה, איך מתו האחרים,
באושר או שטינפו את הסדינים הצחורים בלשלשת אחרונה משובחת
ובמפץ כביר. מין שארית מיותמת, צוואה גברית, עד הכביסה, "הנה,
גם אני הותרתי חותם אחרון בעולם". לא נעים, לא נעים, מי היה
מאמין שכך ידבר הרצל. הצ' הצ' (נתקע). זה לא יכול להיות פשוט
הסוף הזה, כמו, כמו, סתם עלה נידף המיטלטל ונאסף בכף והופ -
(לופת את ידו) ולפח !
דינה: נעים למות על השדיים של דינה, הרצל. על השדיים האלה כבר
נעצמו זוגות עיניים רבות. ולא תמיד זוגות, גם עיניים בודדות.
נפרדו למבטים שונים, העיניים...
הרצל: אפשר להוציא את השיניים, דינה. קצת להשתחרר, להרגיש אחרי
כל כך הרבה שנים בלי שיניים, להתפרע! (מעווה את שפתיו אנה
ואנה) אני אומר לך. הצ' הצ' (נתקע) שלא אכאיב לך, חלילה!
דינה: (מלטפת את הרצל) אתה איש עדין, אתה לא מסוגל להכאיב,
ובפרט לאישה, הרצל.
הרצל: אישה היא מלכודת של כאב מתמשך, דינה. רציתי אישה שתתנועע
לעצמה, ביחד, אבל לעצמה. שלא תרגיש בטחון על האדמה כשאני מצוי
מתחת לרגליה. שתדרוך על החברות ולי תפרוס שטיח מפנק. שתסתובב
בעולם עם האף למעלה, אבל שהאופי לא ישב לה על האף. את חושבת
שאישה יכולה להיות כזאת, כמו שאני מתאר לך, דינה?
דינה: בכנות, הרצל, לא כל כך בטוחה שתמצא. האופי בגובה האף, חה
חה, (צוחקת לעצמה). אישה כזאת חולמים עליה, לא מסתובבת אחת
כזאת בכל היקום....וולקירה בלי אף....
(נשמע קול אישה צווחנית מהחדר הסמוך).
דוידקה: הרצל, שוב חולמים? וגם דויד שלי נגרר לחלומות? דויד,
שים תחתונים וחלוק כי אני חייבת לשוחח, מהר, דויד, נלך, לא,
אני אלך. )נכנסת דוידקה, שערותיה פרועות לצדדים עם גבחת בחזית
המצח בתבנית המזכירה את דוד בן גוריון( הוי, הרצל, הוא מוכן
בכל דד פנוי למצוא שם מנוחה נכונה. בושה, דויד, צריך כבר
להתרגל להפסיק
עם זה. לא משתנים הגברים, חובבים עד הרגע האחרון לבדוק אם
עדיין השתמר הטעם של פעם. (דינה מרמזת לה וגם היא מתקרבת
לחיבוק. שניהם מגרגרים כילדים רכים). שדיים, טפו, בשר מרוט
ושטוח. מה יש שם לחטט בלי סוף. שקית חלב וחיבור יניקה, אפילו
לא ללעוס, נקי משאריות. מה הם מתפעלים הגברים מהשטות הזאת.
(שוכחת את עצמה ומתמסרת) נעים, נעים. הרצל, לא רע, שדיים, רך
ומרגיע. היה דווקא עוזר לך אם היו שדיים. )חוזרת לעצמה
ומתקשחת( עוד פעם שדיים ופטמות. הייתי רוצה קצת לנוח מהעטינים
האלה. לי את החזה הם מושכים במועקה כבדה, ואותם זה מגרה, מזכיר
להם איזו מציצה חסרה. זיקנה זיקנה, קמטים במצח וגימגום בלי
פימפום, אבל ממציצות אינם נגמלים.
הרצל: (מרפה מדינה ומתיישב, חולט תה בכוס זכוכית כבדה) מקנאה
הזקנה, כואב לה שדויד קצת מגרגר ומבשל לעצמו חלום. מרפרף באצבע
על פטמה זקורה. עדיף לה שהוא יחרחר. נו, תכף היא תספר שוב על
דויד שלה.
דוידקה: מה, אין לי שדיים?
הרצל: יש. שדיים יש לך. נכון יותר, היו. הם היו הצ' הצ' )נתקע(
אצלך, פעם, כנראה...
דוידקה: אז שדיים יש. שתיים. תגרגרו בבית.
הרצל: וגם לדינה יש. ועכשיו גילית שדיים? כבר בשיר השירים
שמעתי על שדיים..
דוידקה: אמרתי לך פעם לא לשיר על השדיים?
הרצל: שרתי, נחרתי. ונעלמו השדיים. לא מסתדרים יחדיו,
נחירותיים ודדיים.
דוידקה: לאן הלכו? קצת התפזרו. תאסוף ואל תבריח אותן בנחירות.
הרצל: לנחור עדיף לבד, הצ' הצ' (נתקע) אדם בתוך הצ' הצ' (נתקע)
בתוך עצמו נוחר.
דוידקה: תמיד אמרתי לדודיק שלי שאני לא אשאר לבד. רק לא לבד.
הבדידות מסרסת את כל הזכרונות, ובכל האיזור אין למצוא מפלט
הגון מבדידות מלבד הרצל ההוזה. כל היקום מלא בזוגות שדיים ולו
אין המבחר מספיק. או שתתאונן או שתאונן. (לעצמה) לא מספיק
לו מה שיש. ישפשף לעצמו את הלשון בשיניים אבל לא מוצא לעצמו
פיטמה שתניח את דעתו ותחמם על הידיים.
הרצל: החיים חומקים ממש מבין הידיים, דולפים כמו מדלי מחורר
ולא ניתן לעצור את השיטפון. ומה אני מדבר, הכלי כמעט ריק
והמיכל התרוקן. מה חבל, איזה סיר מהצד לא היה מזיק, אבל שיהיה
משהו, אפילו מים עפשים ודלוחים, לא, לא היה מזיק, דינה. אור
נופל על דויד היושב על כיסא. הוא מרים יד ומנסה להציג את עצמו.
דוידקה ממהרת אליו ומורידה את ידו. הוא משלב ידיים ולפתע קופץ
מנתר כעושה סימן למישהו. דוידקה חוזרת ומושיבה אותו ומשלבת את
ידיו, טופפת רוק בידיה ומחליקה את שערותיו.
הרצל: תסתכלו, תמונת גבר, צבע דהוי בלי פיגמנטים, נאד בלי ריח.
דוד מנסה להניע קצת את האויר, ליצור איזו שהיא טורבולנציה,
שמישהו יבחין שהוא היה לפני שלא יהיה. דויד לא היה סתם סקיצה
מחוקה. והיא אף פעם לא נתנה לו לרחרח את השד. שמרה הקמצנית את
החזה המיותר בתוך חזיה כמו שריון מלופף בקונצרטינה. מה כבר
ביקש דויד, מה הוא כבר ביקש. מציצונת אחת קטנה, להתפרע בחושך
הגדול ואולי אפילו לנשוך קצת פיטמה סרת טעם, להרגיש שהוא טרזן
בהפסקה של סרט. (צועק) תדליקו את האור על דויד, שנראה שהיה איש
שקראו לו דויד. תעצרו את הסרט. תמכרו ארטיקים. קצת הפסקה בשביל
דויד...
דויד מנסה לעמוד על שלו. הוא מניע את ידיו לצדדים באין אונים
כציפור שחוטה. ממלמל בקול רם ומנסה לשאת נאום:
דויד: אף פעם לא האמנתי שבכל אישה יש את מה שאני מחפש. כל
מכוערת שסוחבת שד רופס ודולף וצועקת על העולם, מחביאה בין
הרגליים את אותם הלבלבנים מאחרי הלבנים המעומלנים והחיוכים
הממורקים. ולדויד הכניסה אסורה, צום כיפור לכל החיים, ארוחה
מפסקת ללא הפסקה בלי קצת מים גנובים או תקיעה בשופר. ואני
הייתי צמא ללגימה, לתפוס בקצה הלשון כמה טיפות ניגרות. אבל
דווקא החיים זלפו בלי להרגיש, טיפה אחר טיפה, וטראח - התרוקן
המיכלצ'יק ודויד עוד לא טעם מאום.
הרצל: ודינה, מה עם דינה. לא שמעת על דינה?
דויד: דינה זה חלום או מציאות?
דוידקה: )מתפרצת( דודינקה, מה חסר לך, רק תגיד לדוידקה'לה
שלך.
דינה: אני חלום? מה פתאום. אני הרי המציאות,
דוידקה: לך דבר כבר לא נוגע, התעופפו החלומות,
נטשת את המציאות, אבדו פרחו המציאות,
ישבת על כסא בצד מבלי לחשוף שיניים,
והחיים, גברבר ללא חת, התעופפו בינתיים.
דינה: יש כאן מקום, עוד לא מאוחר להתעורר.
הרצל: רוצה את התחתונים שלי? קח, קח, יש לי כתם מן המוכן. כתם
לכל עת.
דוידקה: כתם, רק זה חסר לי. אחרי הכתם עוד יבצבץ לו החוצה
הטפטפן. עוד יחשבו עלי שלא כיבסתי לו.
דויד: כיבסת, כיבסת ויבשת. ואפילו גיהצת.
דוידקה: גיהצתי לך את כל התחתונים.
דויד: תחתונים כן, גרביים לא.
דוידקה: אבל קיפלתי את הגרביים כל החיים.
דויד: קיפלה אותי כל החיים האישה הזאת. וגם גיהצת וסחטת אותי
כמו שצריך, טיפה לא נותרה בתוכי.
הרצל: (ניגש לדויד ועוזר לו לקום) בוא, מגיע לך אפילו פעם ללחך
את החזה של דינה. גם למת שנראה כמו חי יש זכויות, ואתה לא נחשב
למת כי מי יודע אם בכלל היית אי פעם חי. בוא, הולכים לדינה.
דוידקה: דוד, אני מתרה ומזהירה כאן לפני כולם. דויד, אתה יותר
לא תהיה המת שלי.
דויד: מת מת מת. רק בתור מת אני חי אצלה. מה את מאיימת כאן על
מתים. במקום שפוי המתים היו צריכים לאיים עליך. די, גם מת
משתוקק ללקק, רוצה את הציצים של דינה.
הרצל: תמות פעם כמו גבר. שהפה יהיה סתום במה שצריך. תעשה תיקון
לפה, דויד.
דויד: אני מתקרב לשדיים של דינה.
הכרוז כבר מודיע: תחנה אחרונה.
כמו קיסם מפורר של ארוחה מיותרת,
מה כבר טעמתי, הכל כבר החמיץ.
הפיטמות המוקשות של אישתי, דוידקה הנועזת,
סחורה פולנית צפודה ומשובשת,
ולא מחמת השימוש - מיובשת.
אני מוחה בקול נמרץ בשם הזכרונות הדהויים,
למות עם צלליות של רסיסי חלום כבויים -
על החזה של דינה עוד מפכים שביבי חיים.
אני מבחין ללא משקף בכל בהרת וסדק של בשר מאדים.
אניח כך בעדינות את הראש, לחוש את הריחות
המהמורות, פתיתי העור והפיטמות המזדקרות,
שועליו של שמשון, בטרם יסתמאו עיני
אשאג במלוא הגרון, "פלישתים עליך, שמשון !".
או דוידון. "פלישתים עליך, דוידון !"
והזקנה, חולירה פשקרס - שתקנא, שפעם יכאב לה בחזה.


תמונה רביעית - מה טוב ומה נעים, יש לי דאגות בחיים.

קורט: נו, פא, מתי אני כבר צריך להתחיל לדאוג...
אני יוצא מדעתי מעצם הדאגה לדאגה.
מהמחשבה לשמה. יש, רבותי, מחשבה שעיקרה הדאגה.
זכה ברה ומזוקקה - הדאגה לשמה. הדאגה כשהיא לעצמה.
באיזה גיל להתחיל לדאוג? אולי כבר הפסדתי
שנים אחדות ומשובחות של דאגה?
אולי יש לי כבר דפיצית נרחבת בדאגה ללא דעה....
טפו, האופטימיות מתגנבת לי לחשיבה חסרת דאגות.
הנה הלכתי לי במחשבה לדאוג. החלטתי, בן אדם רציני אינו יכול
להיות קל דעת במעין אלה. הפסקתי לשרוק, חדלתי לירוק לפינות,
לגרד בינות לרגליים, לתקוע גפרורים באוזניים. מפליצים רק
בשירותים, כשצריך, לא לשם ההנאה או תחושת השחרור והחיות. איש
רציני. עם מבט דאגני, מהורהר. מה יהיה ומה הטעם. לאן כל זה
זורם, להיכן מוליכים החיים. מי אני, למה, מה הטעם והתכלית.
התכלית הארורה. לא יתכן שהגרעפס שלי ואני נעלם סתם כך לאבדון,
לחידלון, בלי שמישהו ישאל את עצמו לפשר הגרעפס של קורט, או
בכלל, מי היה בעל הגרעפס, מיהו הדבר שהיה - האיש בשר ודם קורט!
שנתמסמס ויותר לא נשפיע על העולם, על היקום, על מטומטמת אחת
לפחות. מטומטמת, אבל שתהיה, שתישאר שלי. מטומטמת מחוננת. שלא
תהיה מחוננת. שתהיה סתם בכיינית מקצועית, מקוננת, שתזיל דמעה,
אחת, משותפת גם לאחרים, מוכן גם מעט לוותר, אבל שתהיה בדמעה
הזאת גם משהו שירמז שזאת דמעה שזלגה למען קורט. היה קורט בתוך
דמעה שבורה. שתזיל את הדמעה הזאת ולפני שתזכיר את האחרים תאמר
דבר מה פעוט, "היה קורט, היה, הוווו" ואולי לא היה קורט? אבל
גרעפס כן היה. משמע קורט גם היה. מוזר, מוזר. מדאיג.
שופט: אי, אתה סתם תיק. בערימה מצהיבה. אוסף מסמכים. אולי כמה
עובדות, אבל אל תגזים בהערכה עצמית מיותרת. אבל עוד נפריך את
העובדות אם יהיה צורך בכך. ההפרכות פורחות עליך, קורט.
קורט: גם עובדה מופרכת היא עובדה. אם היא פורחת כך סתם באויר,
סימן שהיתה, חייתה בעולם הזה. היה קורט, אדוני השופט. ואם היה
קורט - היה גם גרעפס. עובדה! אתה
יכול לנסח פסק דין בנושא הקטנטן והקלוש הזה.
שופט: טוב, קלדנית. תקלידי. היה קורט אחד. יש לך עדים,
אסמכתאות?
קורט: אני כאן. יש גם גרעפס. לא מספיק?
שופט: ואם יערערו? יש רחש בקהל. תבוא מישהי ותאמר שקורט היה
אפס. ואפס לא קיים. מה תטען אז? גרעפס זה לא משהו אובייקטיבי.
היה גרעפס והלך. היה קורט - אין קורט יותר.
קורט: יש, יש לי די. נטען לטובתנו שהיה לי צל, ומחשבות, ואהבות
לרגע. ודאגות. כן, לדאגות כולם יאמינו. מה מוחשי יותר מדאגה
מיותרת. מיותרת, אבל ממשית.
שופט: עוד.
קורט: וקניתי מכונית משומשת.
שופט: עוד.
קורט: הייתי בתורכיה. שלושה ימים במבצע אדיר ובמחיר נדיר.
שופט: עוד.
קורט: תמיד עומד לי כשאני רואה ישבן מרוקן, סליחה, מסוגנן.
שופט: עוד.
קורט: אבל הייתי מורה לריקודי עם. מי לא מכיר את קורט, זוגות
זוגות של חיבוקים ומבטים....וישר לתחתונים.
שופט: זוגות לערב? מבטים לרגע? אפילו אם ליקקו בשפתיים, בן אדם
- יכחישו שהיה ערב נפלא, שתקעו מבט, שגיפפו את הבליטה במכנס.
לא נחשב, קורט. תאמין לשופט ותיק, אצלי על הדוכן בעיניינים
שכאלה כולם לוקים בשיכחה קשה.
קורט: איך יכחישו, איך? כל ערב ארבע שעות, וכלום. זמן שכלה
לאבדון.
שופט: משהו רציני, קורט. אחרת-כלום. מחשבות, צל, דאגות,  חי חי
חי. תתבגר, קורט. אסמכתא של ממש.
קורט: הייתי נשוי, חודשיים.
שופט: נשוי? עם מי?
קורט: עם אישה. מה, אפשר אחרת?
שופט: ולמה חודשיים. עוד לא מתחתנים וכבר הולכים לשופט
להתגרש.
קורט: ברחה המנוולת עם תלמיד. האריכה בריקוד. התחילה אצלי
וגמרה אצל אחר.
שופט: נו, לא רע. ליקקה את הדבש ולא נשארה לטחורים. חודשיים,
שנתיים, עשרים שנה - סופו של דבר, מתגרשים. כתוב על המצח - רק
צריך להדליק את האור ולמצמץ אל פני האמת. מה יש לחפש תקופה כה
ארוכה יחד. לישון יחד, לחשוב יחד, לטייל יחד, לדאוג יחד. וגם
ללכת לסופרמרקט ולדחוף עגלה ולתפוס מקום בתור - ביחד. ורק
במיטה נגמר הביחד. צריך היה לכתוב פסק דין נגד כל הביחד הזה.
בושה, אני אומר לך, קורט. נגהץ את החולצות לבד. נאכל חביתה
וזיתים ישר מהקופסה ולחם שחור משופשף בשום. שיסריח מהפה השום.
שיסריח. ממילא, גם ביחד מסריח.
קורט: כבודו יותר פיקח ממה שהייתי מעלה בדעתי.
שופט: בבית המשפט אני חבוי בגלימה. ובבית, שום וסירחון. תיקים
ותיקים, עדים ומומחים. פיטפוטי ביצים. למי יש סבלנות לכל אלה,
"תגיעו לפשרה, אחרת אני פוסק". צדק שמדק, כמו שן רקובה בפה.
עולות לי הנשים לדוכן ומייד בוכיות. דמעות נשפכות כאילו
והשירותים זה אצלי, וכבר הממחטות והמגבונים נרטבים ונופל להן
התיק מהיד. ומה יש שם בתיק - עולם ומלואו, כלום לא חסר והכל
מיותר. ואני חושב איך הייתי יכול לתקוע להן שם בין הרגליים, עם
הגלימה והמסרגות, לחטט שם ולשכוח מהדמעות ובינתיים שהן יבדקו
את התיק. להיות מהצד הנכון של השימלה, ולאכול שום. שיסריח, כמו
שצריך.
קורט: אה, כן, היו חודשיים טובים. ולא נשארה לטחורים. ובכל יום
שישי אני עושה טוש, קידוש, וישר למנוש !
שופט: כמו כלב ללא זנב, מחפש לתחוב את החוטם,
בכל אחוריים פנויות,
לרחרח בהתאם לתקנון,
לנגן שם עמוק את ההימנון.
כמו כלב, כך פשוט, בגלימה השחורה,
מה כאן התיקים, רק תיק וטוק ועוד ניקנוק.
מה אתם חושבים, שלשופט כבר לא עומד
כשאתם יושבים כעת?


תמונה חמישית - נשים וגברים ושקית של אשכים.

הכרוז: הנשים, רבותי, הנשים מגיעות.......הוולקירות....
יוצאת אשה מצוייצת ומגונדרת. חזה תפוח ומפוזר ואחוריה כבירים.
על צווארה בשרשרת ארוכה נתון משתלשל מפתח.
הכרוז: איזמרלדה מוורשה, טורקיה של מזרח אירופה.
איזמרלדה: מרחוב טראחשניצה. מקבלת רק לפי כללי הנימוס
האלמנטרים. והבעל כתמיד בסוף התור עם לשון שמוטה ואשכים
תוססים, מילק שייק בין הרגליים. אלה הכללים הבסיסיים, רבותי.
הכללים הבסיסיים, אשכים תוססים...
אופס, הנה מבלי משים לב וללא היסוס או פיספוס -
נפלט לי חרוז, אה או אה, חרוז ארוז....
כמו שצריך. יפה כמו.....תפוז! חפוז!
אותי זה מעודד ומפתיע
להיווכח כך בטבעיות ומבלי להתכוון -
הו, אני כה מוכשרת...
כה מאושרת...
הכרוז: הבעל, הסמרטוט המנומס במעיל המפוספס, מנוש רמבו התותח
התוסס. בלי מרעום באופן קבוע. אבל מנוש לא מתלונן וממתין
להזדמנות לצודד את הקנה.
מגיע הבעל, לבוש במעיל פסים וכפפות לבנות. על חלציו מגן עור
כבד אסור במפתח. מחפש את הצל של איזמרלדה ונעמד בתוכו. מסדר את
עצמו אנה ואנה כדי שלא יבלוט.
רמבו: (לאיזמי) רואים?
איזמרלדה: זוז והסתדר. שלא תבלוט.
רמבו: והלשון?
איזמרלדה: פנימה ובלי חשבון, טיפשון. נו, מה יחשבו עוד עלי.
רמבו: והאשכים? סמוקים מנפיחות ומבקשים להתפנות.
איזמרלדה: אשכים אשכים אשכים. אין לי בעיות משלי? החזה (מדרת)
והסנטר מתקפל (ודקת את צדודיתה) תתכווץ,
אתה מאפיל את הפרופיל,
מנצל לי את הצל, הולך שוכב בטל.
מה אתה כל העת מבקש להיטפל -
בכל קפל בשר טפל!
נא הביטו, גבר - כל כולו קרפד עם אבר.
שמחפש חידוד חפוז באבן המשחזת הפרטית שלי, בתוככי החדר
שם לבטוש בין השוקיים, טפו, רק רקיקה דלוחה, )רוקקת(.
זאת תמצית הגבריות. לשד מחית של אהבת גברים,
שיחלום על שטפונות עזים, שיתבשל במיץ המיוחל,
רק פליטונת אחת ודי, והוא כבר גוהר נוחר על נוצותיו של כר,
מפליג עם הויקינגים אל אודין בעולם אחר.
אצלי את הטיפות הוא ישמר עד שיפקע לו המכנס -
פולניה זה מעמד ולא משכב. אצל פולניה טובה הגבר הוא ננס!
)לרמבו( תתכווץ, רבע איש.
הכרוז: הבעל גבר  הנטוש, רמבו המנוש.
רמבו: לא מנוש, מהנשמע רמבו. ובקיצור של חיבה למי שמותר -
מהנוש. מה נשמע, חברה. שמעתי שכאן עוד אפשר להסמיק ולהניח את
הראש. אצל רמבו הראש קטן והדרישות מצומצמות. הראש של רמבו
מסתדר בכל צל.
איזמרלדה: וגם כל השאר.
רמבו: בצל?
איזמרלדה: כן, רמבו, בצל. רואה שמש?
רמבו: אין שמש. החיים בצל.
איזמרלדה: לא שמעתי. שמש, יש או אין.
רמבו: את, איזמרלדה השמש שלי, כל השאר צל. (מוציא ממחטה ומוה
מצחו)
איזמרלדה: זה משפט של הבנה גברית. כשרוצים - גם גברים מבינים.
רמבו: לומדים, איך לאמר, משננים ביום ובלילה מתאוננים...
איזמרלדה: הממחטה, נקייה?
רמבו: משומשת, חבל על הכביסה. קשה לגהץ עם גב כמו שלך (רומז על
החזה).
איזמרלדה: אני רואה כתמים צהובים מהשנה שעברה.
רמבו: לא יורדים הכתמים, איזמי. ובאף התנחלו גושי אבנים.גושים
בכל מקום.
איזמרלדה: (מהסה אותו) די....הגושים, מכיס המרה או מהכיליה?
רמבו: מהטפטפן, איזמי. טפטפן מפיק מרגליות.
איזמרלדה: פרחים, מריח?
רמבו: אין פרחים חוץ ממך, מסרב לכרכר עם פרח אחר.
איזמרלדה: נשימות קצרות וקצובות.
רמבו: הכי קטנות שאפשר )נושם במהירות וקצוב(.
איזמרדה: אפשר קצרות יותר, תשתדל בשבילי, רמבו.
רמבו: (נושף ונואק, נחנק ונשנק). יותר מזה אי אפשר. בקושי
נושם. העולם גדוש באויר אבל אני משתדל להסתדר בלי.
איזמרלדה: אטום נחיר אחד. תהיה צנוע, הסתפק במועט.
רמבו: (תוחב אגודל לנחיר האף) כך טוב, לא, איזמי?
איזמרלדה: גבר שלי, רמבוצ'ון. אל תגזים. בוא לאיזמי שלך, שים
את הראש. (דוחקת את ראשו אל תוך חזה. רמבו נחנק).
רמבו: אפשר לשחרר את הנחיר?
איזמרלדה: (שולפת את האגודל מהאף) נשום חופשי, תשאף עמוק אל
תוך האף והנשמה. (מכריזה): החזה המלכותי של איזמי. הויקינג
רמבו צולח את האוקיינוס! ישר לוולהלה שבאמריקה!
רמבו: (משתחרר) טפו, ריח של עמילן ואבקת כביסה מבעבע מהחזה.
ריח מריר מתוק של חלב עתיר שומנים מהול בקרמים דביקים. הפינות
מגוהצות ומשוננות, והפיטמות כמו צמד קרני הקרנף, ניבים של
היפופוטם, לעקור את העיניים אפשר אצלה בחזה. למות בסערה
בעת מילוי התפקיד.
איזמרלדה: תמיד תלוי לי על החזה כמו קרפדה מיוחמת. היכן שיש
בליטה פנוייה - הוא כבר ממהר להיתלות ולמצוץ. קצת לשבת ולדבר
אי אפשר - העיניים מתרוצצות אצלו לחפש איזה קרע בחולצה, כפתור
שסרח ותחתיו פיסת בשר פנויה. מה יהיה בלילה ומתי הוא כבר
יכול להתנדנד עלי. ובין לבין הוא נוחר, מוכן ומזומן להתעורר.
הייתי צריכה איזה אינטלקטואל עם גבות סבוכות ועיניים מפותלות,
מבט נוקב ומיוסר שחושב כל הזמן איך להקשיב יותר טוב. מתרכז כדי
להקשיב. אך, לו רק היה לי עם מי לדבר, לשתף גבר בחלומות
הגדולים שלי. יש לי כל כך הרבה מה להגיד, לספר, בראש מתרוצצות
אצלי רעיונות עילאיים.
רמבו: נשיקה, איזמי.
איזמרלדה: לצל, לעמדת זינוק.
רמבו: (חוזר לעמוד בצל). קטנה, נו, אפשר, אחת.
איזמרלדה: (מפריחה נשיקה לעברו). יש לך אופציה להערב. אם לא
יגיע האינלקטואל שלי.
רמבו: חיים כמו של מזוזה. נשיקות באויר, חסים על הריר. לגעת
מרחוק וזהו.
איזמרלדה: פסס... שקט. דויד מתקרב.
רמבו: עם הצל או לבד.
איזמרלדה: אל תרעיש. גש לאחוריים ותתעסק בשטויות. אתה בשלך
ואני בשלי.
רמבו: הטוסיקים לרשותי? כמה זמן יש לי.
איזמרלדה: תקבל סימן לסיום. אקפיץ לך את אחד העכוזים ותדע, אזל
זמנך ותם.
רמבו: אני יכול להמשיך מבלי להפריע. גם אני בן אדם שלוקח לו
זמן להכנס לקצב. איכפת
לך להמשיך עם דויד כדי שרמבו גם יזדמן אל הליפתן?
פוצח בשיר:
אני רמבו ולא יומבו כלב קט,
תמיד נשאר לבד,
מבו הוא שם המצית סיפורים -
אני מאחור מלקט פירורים.
איזמי שלי מחזיקה את הסחורה,
עטופה כגוויה מחושקת לא רע.
ואני מרחרח תמיד בסביבה -
אני יותר יומבו מרמבו.
רמבו מתיישב, מביט ברגליו. ממשיך:
הנה אני מזיז רגל אחת,
ואחריה אני מזיז את האויר שבין המרווח,
וגם את הרגל השניה,
והאויר מתכווץ ומה שמצוי שם נחנק ומתפורר,
ולא נותר דבר. האויר - התאוורר!
התאיידה לי הבליטה, לא מזמן עוד התנועעה,
העט הרגיש שרשם בחלב חם
את הקטנים שבפרטים, התלתלים הכי פרועים
של איזמרלדה שלי..
רמבו ניגש לאיזמרלדה ומתחבא אחריה. מופיע דויד.
איזמרלדה: דויד, מטיילים לבד. היכן דוידקה?
דויד: אוי, גברת איזמרלדה. מדברת איתי?
איזמרלדה: דויד, יש מישהו בסביבה?
דויד: איך אפשר שלא. רואה כאן את דוידקה?
איזמרלדה: אתה רואה כאן את רמבו?
דויד: מה יש לראות, עור של נקניק חסר תכלית. בשולי הצל הוא
צריך להיות, בצל. הוא עצמו כבר נראה כמו צל. סליחה, לא הייתי
צריך להגיד זאת.
רמבו נע מאחור בחוסר נוחות. האור כבה וכפפותיו הלבנות בוטשות
בתוך הירכיים ונאנח כטועם דבר תרגימא.
איזמרלדה: אוי, החשק גואה והלב דואה.
רמבו: אילו בשורות טובות.
דויד: מלאך, היא נראית כמו מלאך.
איזמרלדה: לא בשבילך, אתה לא החלום עם הגבות שלי.
דויד: על מה את מדברת. חשק. לדוידקה מתחשק הכל חוץ מהחשק לחשק.
איך זה נראה החשק הזה. יש לו צבע, טעם, איזה סימן חיים? (שר
לעצמו):
מביט לעיניים והן חלולות,
חשבתי, אולי אפשר שיר נחמד לחלל...
להיות גבר איש הכרוך באשה,
אצלי כל אקט זה ממש פאק - פאקט !
בעניין הזה אני פשוט באקאקט.
איזמרלדה: דויד, אילו מילים נאצלות. אתה מכשף אותי. תעמיד את
הגבות.
דויד: הגבות? את בטוחה את הגבות? אני זוכר שמעמידים דבר אחר.
איזמרלדה: הנה איטלקטואל שלי. הוא גם בעל זכרון. אל הגבות,
לעמדות.
דויד: איך זה הן עומדות, הגבות.
איזמרלדה: תשפשף, תנועות מעגליות ולאט למשוך.
דויד: צריך סבון, אני זוכר, סבון.
איזמרלדה: (לרמבו) קפוץ תביא סבון לאדון.
(רמבו יוצא ושב בריצה ונעמד אחריה. מושיט מאחוריה יד עם קצף
גילוח)
רמבו: מצאתי קצף גילוח. טוב?
איזמרלדה: הולך. הולך. (מתיזה קצף על הגבות ומתחילה לעסות תוך
שהיא מתחככת בו).
דויד: (אוחז במפשעתו) עומד שם למטה. דוקר כמסרגה.
איזמרלדה: תתרכז למעלה. זקוף את הגבות, אינטלקטואל יקר שלי.
דויד: אבל למטה, שם תכלית המאמץ,
מה נעים להיזכר בטעם הקשיות המרוטה של פעם.
נפלא, למצוא אשה אחת ביקום הממוללת לי את הגבות -
והוא, שם הרחק למטה - כבר הוא נעמד נעקד.
הן זה אחד מסממני הרגע החולף לעד,
מה מאושר אני, הנה אנו שניים בחלד,
המון נוהם ורב, אספסוף של ממש,
לא יתכן, נשמע סביר מעבר לסביר
לשים לי את הגבה, ולדויד מתרוממת הגבעה.
מהו האושר אם לא מין הסכמה כנועה?
הוא מתרוצץ אל מול פניכם, כאן הישר על הבמה.
אבל הפעם, לשם שינוי מפוקפק,
שיוותר גם הספק -
בספק.
אני בדרך לסיפוק !
ולי זה יותר ממספיק.
איזמרלדה: דויד, חכה, אל תיסחף לבד.
דויד: )נסחף( להסתרק, להתמרק, להתפרק!
רמבו: אתה תתפרק אצלה.
דויד: אני איש ויש לי היסטוריה ועוד נכון לי עתיד, אולי קצר
מועד אבל גם הוא נקרא עתיד. לא סתם אני הולך לגמור,
כמו גיבור, לא כמו חמור.
את הגבות המנוולת מעמידה לי, כאילו ואין לי מה למכור.
אני הולך לבצע צלילה שאפילו בנשיונל גיאוגרפיק ירימו גבה.
יקדישו לי סרט של שישים דקה
גדוש בחומר מתועד, בלי פרסומות והפסקה.
את האולד ספייס, דוידקה, תביאי, ועכשיו.
דוידקה: (מופיעה עם האולד ספייס) התגלחת, דויד?
איזמרלדה: )חושפת את חזה( שפוך, דויד, שפוך.
דויד: לשם תשלחי את רמבו. למטה אני רוצה.
ישר לחצוצרות, רוצה לנגן!
דוידקה: מה חסר לך אצלי, דודינקה.
דויד: שמישהו יעזור לי להתכוונן. רמבו, שים כתף לחבר עיוור.
רמבו: אתה תטבע אצלה, דויד. הנה (מפסק את רגליה של איזמרלדה),
דויד ניגש להתיז את האולד ספייס. איזמרלדה מרימה את חזה, רמבו
מפסק את הרגליים ודויד נרגש מתיז אולד ספייס על הקורקבן ומתחיל
לנשק אותו.
אלוהים: דויד, מה אתה מחפש שם? שם זה שוקת עם ירוקת וכל האולד
ספייס יעלם לך שם כלא היה.
דויד: הזיות, חלום אחרון של טרם שינה וצלילה לאבדון. תחזיק
לרגע (נותן לאלוהים את בקבוקון האולד ספייס).
אלוהים: (מריח וטועם ורוקק) שמע, דויד, החלום שלך לא במקום.
דויד: לא המקום קובע את החלום.
איזמרלדה: (לאלוהים) תחליף אותו. ממנו לא יצא כלום. מחלומות לא
גומרים.
אלוהים: תבחרי. או אני או דויד.
איזמרלדה: תראה את הלשון.
דויד: אם אלוהים כאן, נדמה לי שאני הפעם גומר באופן סופני
בהחלט, אצלה או אצלו.
אלוהים: איתי זה בטוח. עם איזמרלדה והאולד ספייס אתה רק תתנועע
ותגנח, ואולי גם תזכה בטפיחונת מדיפונת ריחונת על הכרס. שריטה
קנטנטנה בציפורן המטופחת בצבע משובב ואופטימי ישר על הישבן  -
וזהו. אולי גם היא תפלוט אנחה לשם הנימוס. תבחר. איזמרלדה או
אני.
רמבו: אני בתור יועץ שתמיד רואה את העולם מהצל, מציע שתשקול
היטב. אין לך הרבה אפשרויות והזמן נוזל לבלי שוב. אני מומחה
לעצות מאחור. מומחה לכל מה שצריך לדעת על החור.
דויד: הזמן נגמר, עוד מזומנת לי גמירה סופית אחת,
ורק במחשכי הזכרונות תוסס גואה החשק.
אולי זה לא הסוף, אולי זאת התחלה
של זמן אחר, חלום של מציאות אחרת.
אומרים לי כאן מילים. מה הן המילים
מפח אויר, מלמול פיות שאין בו כוונה.
אלוהים: עבור מילים אין צורך בנשים.
דויד: מילים, היו לי עד מספר מילים להגיד...
כבר חשבתי שאני בקבר -
ופתאום, אולי אני עוד גבר?
איך ההיצע ואיך הביקוש,
ובאיזור ההוא, כלום הוא נטוש?
אולי דרוש איזה קישקוש,
אולי יועיל עכשיו מישמוש,
אולי צריך אבקת טישטוש?
אלוהים: כבר חמשת אלפי שנה אני מסביר להם לגברים הכל. לא תמצא
גבר אחד שנולד ולא שמע ממני את אותה האמת. והם בשלהם. רק
מבחינים בשמלה מופשלת והם כבר שוכחים וגוהרים בהתכוונות מלאה
לקראת תקיעה. שוכחים איך הם נראים, שוכחים מהי עמידה גברית
זקופה. להתכופף, להתקפל. מי היה מאמין שהאיוולת הזאת, התכונה
הרחרחנית להידחק בכל חריץ - תחזיק מעמד זמן כה רב. אם האלוהים
היה נקבה ולא זכר  - היו קופצים לדום כל הגברים ומשננים כל
מילה שלי, מביטים לי ישר לתוך העיניים. הגבריות, כאן אין ויכוח
כי זה מסקנה של אלוהים, היא לא יותר מגדר של תכנון לקוי.
האלוהים לא יכול לטעון שהכשלון הוא יתום. אני נכשלתי, אין כאן
מה לדבר.


תמונה שישית - אינטליגנט מקומי.

הכרוז: מחשבה נשית, בבקשה, לבמה.
מופיעה מחשבה נשית.
מחשבה נשית: ביצים. ביצים. כמה ביצים צריך לעוגה שלוש על
ארבע.
רמבו: ביצים אני שומע. יש כאן רמז. היא קוראת לי. איזמי,
איזמי. כאן שתי ביצים מונחים לפנייך ובכך אין ספק.
הכרוז: פשטידה וקורט, האמא והאבא של איזמרלדה.
פשטידה: אמא יש רק אחת. מבקשת להזכיר בפעם האחרונה שוב ושוב.
קורט: אבא אף פעם לא נחשב. איפה הדראק הזה, הפורנוגראפר רמבו.
רמבו: תתבייש על הסחורה שלך. מכרתם לי זבל.
פשטידה: קורט, תמרוט לו את הגבות. תקפל לו את היד לאחור,
שיצעק, את היד שהוא מחטט בה באף.
קורט: תשאירי לו את היד. שישתמש בה. הילדה שלנו היתה צריכה
לנגן בפסנתר ולא להתקרב לאינווליד הזה. קרפד קטן, מתנועע עליה
ולא פוגע. חצי איש יש לנו כאן וגם הוא לא שמיש, וכזה קטן שאין
מה לזרוק.
מחשבה נשית: גבר אינטלקטואל. גבוה ומיוסר. ויודע לרקוד רוקנרול
עם היד תחובה בתוך החגורה מעוטרת באבזם המתכת הגדול. זה מרגש
אותי עד דמעות, דמעות של פורקן והתמסרות פרועה...
הכרוז: דאדא, המורה לריקודי עם.
דאדא: להסתדר בזוגות. להקשיב. רמבו עם מחשבה נשית, קורט
ופשטידה יחד. איזמרלדה איתי.
איזמרלדה: וואוו, אני מתביישת. מתחילים בחוץ וגומרים בפנים.
דאדא: יש לי כמה אופציות פתוחות לתלמידה של המורה. וחוץ מזה
אני גם אינטלקטואל.
(נשמעת נעימת אקורדיון עממית. קורט ופשטידה רוקדים בשקט. דאדא
בוחש בתוך אחוריה של איזמרלדה. מופיעה מחשבה נשית).
מחשבה נשית: ואני, עם מי אני ארקוד. שמעתי כאן אינטלקטואל
מסתובב? אצלי על השיפודים לא יתחכך מי שאינו אינטלקטואל עם
תעודות אוטנטיות, אצלי אין תעודות מזוייפות. בלי אקסטרנים
ותואר בהתכתבות או באינטרנט.
רמבו: לשרותך, עד הלילה אינטלקטואל במשרה מלאה. ובין הרגליים
מתרוצצות ביצים מלאות בחלבון, בלי חלמון. סחורה משובחת.
קורט: אינווליד. נוחר במקום לטגן לי במחבת נכדים.
כרוז: כל הגברים נוחרים. תבינו פעם, כל הגברים.
רמבו: אני נחירונת קטנה.
קורט: אני נחירה עם סטייל.
גברת נשית מכובדה. מה כאן יש להתלבט? גבר נולד עם שני בליטות
נאות - החוטם והבוטן. משום מה עוברת על החוטם תקופה ארוכה של
הזנחה, והוא נותר יציב ומבוסס לעומת הקפריזיות וקוצר הסבלנות
של הבוטן שמחליף את החוטם ומפתח חדק כמו לפיל. אבל המילה
האחרונה היא של החוטם, בלילה, לצד החלומות, הוא הומה בנפז
הומייה, החזן הפרטי של הנפש הפגועה, חוגג התרועות ופרפורים
בווילונות. קלאסיקה של בגרות מאוחרת. והבוטן, כבר מזמן סיים
לנגן, והחוטם, אה, משתבח עם השנים.
כרוז: זה מתחיל אצלם תיכף אחרי החתונה. בלילה, בין הוילונות
הלבנים והפקקים באוזניים, מפקירים את הנשמה ונוערים בנחירה.
כמו זאב בודד בליל ירח, או תן עזוב בואדי...גבר איש במיטה!
מחשבה נשית: והאינטלקט, יש במה לתפוס?
רמבו: כמו אצל דבורה שעקצה. העוקץ נשאר אצל איזמרלדה.
מחשבה נשית: ומה נשאר בשבילי .
רמבו: הידיים. והלשון.
מחשבה נשית: יודע להחליף גלגל באוטו?
רמבו: מומחה. תני הזדמנות.
מחשבה נשית: והלשון, שימושית ?
רמבו: כמו אצל זיקית. מוכן להדביק כל בול.
מחשבה נשית מתיישבת, מעלעלת בעיתון אופנתי וגונחת לעצמה מעת
לעת.
מחשבה נשית: הו, אילו צבעים. הוילון, הוילון. אוח, איזו שידה
מדהימה. אני מתפעלת באופן קבוע מהחוש האסטטי שלי. הביטו על
הקיר המסוגנן והתמונות שנוצרו לעיניים שלי. אוח אוח אוח. מאיזה
צבע נתפור את הוילון? טורקיז או אופוויט? אני משתוממת מההבנה
שלי בצבעים הנחוצים לי.
רמבו: כחול.
מחשבה נשית: אני מלאת התפעלות מההתפעולות שלי.
רמבו: גם מכחול אפשר להתפעל. כחול. שיהיה תכלת.
מחשבה נשית: דווקא אני חושבת שלבן הולם את הקיר.
רמבו: אבל הקיר לבן.
מחשבה נשית: כן, לכן זה מתאים.
רמבו: מאחרי כל הצבעים והריחות מסתתר תמיד סיום לבן. וילון
לבן, אוטו לבן, חתול לבן ושידה לבנה. וגם הגבר רצוי שיישאר
לבן. כל הצבעוניות מתרכזת בפנים, בריסים, בשפתיים, בגבות
המרוטות - כמו חלון ראווה פרחוני לחנות נטושה. נמאס לי מהלבן
הזה. רוצה צבע בחיים. התרגשות, זוהר בדשא, קשת בענן, נטאלי
ווד.. עטפו לי את
החיים בתכריכים לבנים. קצת להתנועע, קדימה ואחורה.....
דאדא: רק המורה מדבר כאן. תביטו על קורט, איך הוא אוחז
בפשטידה.
(קורט, יקה כסוף שיער המשוך לאחור. אף נשרי וגבות זקופות
למהדרין. הליכתו זקופה גאה ומדודה).
קורט: מה הוא מלשין עלינו הפראנק הזה. כולן באות אליו לקפץ
ולחייך, וחוזרות להתייבש אצל הבעל.
דויד: (נשמע מעבר לבמה) מזוזות, כמו למזוזה הן מנשקות. את הריר
הן משמרות לא עבור הבעל. רק נשיקות להפריח באויר בפוזה של
ז'ורנאל...מאיסטנמבול.....
דאדא: חבר, יש לך להגיד משהו, תפנה אל האשה. להסתדר בשורות.
רקדנית א': כבר שנתיים, חמש פעמים בשבוע.
רקדנית ב': ארבע שנים, חמש פעמים בשבוע.
רקדנית א': איפה?
רקדנית ב': ביום ראשון בבית כצנשטיין, ביום שני בבית שרפשטין,
ביום שלישי במרכז לעיוור, ביום רביעי במרכז קוגלגאר למעגליות
החיים וביום חמישי בבית פרלשטיין הלוחם.
רקדנית א': מה זה בית הלוחם? נראה לי מתאים יותר שזה בית
החולם.
רקדנית ב': (בפסקנות) הלומד והחוסך... קיצור הלומד והחוסך.
רקדנית א': הלומד והחוסך...., אז זה היה צריך להיות בית הלוסך
או הלוחס ולא בית הלוחם. או אם נהפוך את המילים, החוסך והלומד,
אז, בית החולה (שמחה).
רקדנית ב': את בטוחה שבבית פרלשטיין הלוחם זה ביום חמישי?
רקדנית א': כן.
רקדנית ב': לא. מי המורה?
רקדנית א': יהואש שמטניק.
רקדנית ב': יהואש? הוא מרקיד בקיבוץ ההוא, מה שמו, "תלמי
נדל"ן?".
רקדנית א': לא, מה את יודעת. הם סגרו והפכו את האולם לבית
אירועים. חתונות או לוויות. אירועים סופניים.
רקדנית ב': גם לוויות באולם? מה את אומרת.
רקדנית א': כן. חילוניות, בלי דתיים. שוכבים בארון יפים
ומסודרים עם פרחים כמו ערוגה, ואפשר לנשק אפילו. ולאחר הנאומים
והטקס יש ריקודים.
רקדנית ב': אז כן יש ריקודים. עם יהואש שמטניק.
רקדנית א': כן, אבל צריך לברר תמיד. כי אם אין לוויה - אין
ריקודים.
רקדנית ב': מה את אומרת. דווקא בחתונה לא רוקדים?
רקדנית א': חתונה זה רציני יותר, הולכים על משהו לא ידוע וגם
לא בטוח. לוויה זה כבר פחות מחייב, משהו אחר, חיבוקים, פרחים,
ריקודים. חתונה, נו, עסק רציני. יושבים ואוכלים. ואח"כ הזוג
רוקד במיטה. מה כבר יש שם לשמוח.
רקדנית ב': (נשמעים צלילי אקורדיון)  בית הנא'חס. בואי,
מתחילים.
קורט: קורט, מתחילים מצעד ראשון. הבעל של פשטידה?
דאדא: אל תקפוץ, תגמור קודם את השיעור.
קורט: וונדאל, קוף של עצים וולגארים.
רקדנית ג': מומחית לזוגות. עם פרטנר קבוע.
קורט: יכולה לייעץ לי בחוסר הזוגיות שלי?
רקדנית ג': תלמד קודם להתנועע. תפוס את הפשטידה שלך ותפסיק
להוביל.
רקדנית א': עדיף שתרקוד בלי האשה.
רקדנית ג': נו, תביטי, זוג נשוי. איך הם נראים.
רקדנית א': מבטים עם רצח בעיניים. כל מהלך עם חשבון מהבית
והיסטוריה...
רקדנית ג': כן. באו להתפזר קצת ביחד, בצוותא, במעגל, חוגה
נחוגה.....
רקדנית א': מחייך פתאום...ועוד מעז לקרוץ...
אל הרוקדים מצטרף שופט. עטוי בגלימה שחורה ומזומן להצטרף
לרוקדים.
רקדנית ג': מחזיקים ידיים, אבל הכל קשור ומחושק. )השופט מתקרב
ומתעניין ברוקדות( הנה מתקרב משהו שמרחרח אחר הזדמנות. תני אות
למזימה.
קורט: (לפשטידה) אה, תביטי. שופט. משוטט. בלי בושה מחליף תיק
בנרתיק.
פשטידה: גועל נפש.
קורט: חי חי, מצחיק. חי חי חי....
פשטידה: מה  אתה צוחק לבד. מה יחשבו עלינו כאן בריקודים. הכל
צריך לעשות ביחד, כמו זוג אוזניים או צמד נחיריים באף בלי
נזלת.
קורט: רוצה לצחוק לעצמי. הכל ביחד כבר יוצא לי מהתחת.
רקדנית א': אני פנוייה !
מופיע השופט ומושיט לה יד.
שופט: אני חושב שאני יכול להוביל.
אני מריח הזדמנות למחילה פנוייה,
קצת לחטט במסרגות ולהציץ בקיפולים
של פילפולים יותר ברורים ורמז עז לחיתולים...
איני רואה בכך אסון -
אני שייך לסירחון !


תמונה שביעית - מחלות הם עדות חיובית לחיים.

שוטר במדים נכנס. כולם נוטשים את הבמה. קורט נמלט אבל אינו
מספיק.
הכרוז: השוטר פורצאצחוק.
שוטר: יש כאן אלימות. )ניגש לקורט ומסובב את ידו(.
קורט: אני קורט. ואם לא שמת לב, יש לי יד מסובבת. אני לא חושב
שזה מצב חיוני, ואני את היד שלי צריך. גבר לא מתקלח עם יד
מסובבת.
שוטר: כאן זה לא ריקודים. עם יד מסובבת תפסיק לסובב נשים.
קורט: אני מחזיק את עצמי לא לכעוס.
שוטר: אתה קורט ואני פורצאצחוק. כולכם חונייאקס, ואני החוק.
אתה עוד תתגעגע למוהל שעשה לך את הברית כשאני אטפל בך. קורט,
אני חושב שאתה חשוד רציני.
קורט: לא זוכר שהיה מוהל. הכינו לי קוקטיל של יין וצמר גפן
והיה לי טוב.
שוטר: שותה יין וחותכים לו את הזין. למה לא שמרת על הסחורה. זה
שלך שאתה מוותר על זה?
קורט: מה אתה צריך את זה. פחות משקל לסחוב.
שוטר: אני עוצר אותך על הפקרת רכוש.
קורט: זה רכוש פרטי.
שוטר: היו דודות שמשכו לך בלחיים, אכלו סנדויצ'ים עם נקניק
ולקרדה, ואתה האמנת להן. אלוהים נתן לך רגליים - נתן. העניק
לך זרבובית כדי שתשען עליה בבוא היום כשיהיה קצת חשוך בעולם
ומולך תגרגר איזו גברת - נתן. ואתה, מה, קוף מזוקן עם טלית
התנדנד והרביץ כמה ברכות ואופס - ניקה אותך מהשאריות. אתה אשם
בפגיעה בחוקי תאגיד, מעילה באמון והפקרת האושר הציבורי.
לצינוק.
מופיע אלוהים.
אלוהים: מה, מה העניין.
קורט: תגיד לו, הוא מטורף. מתחשבן עכשיו על מה שהיה בברית.
אלוהים: טוב, הוא שוטר. מותר לו.
קורט: ואתה אלוהים, לא?
אלוהים: אלוהים זה לא מה שהיה פעם. בלי מוקד וגלימות שחורות
קצת קשה להסדיר מרות.
השוטר מבחין באלוהים.
שוטר: מה זה, חמסין בתחפושת?
אלוהים: באתי להעיד בעניין הברית.
שוטר: אתה המוהל?
קורט: זה המנהל.
אלוהים: אני זה שביקשתי את החיתוך.
אומרים שזה מונע מחלות, תרופת סבתא, מוסיף הרבה בריאות.
העולם נחלק לשני סוגי אנשים.
כאלה החולים, והשאר שעוד לא,
אלה הטרודים בחשש המדיר שינה,
במה הם יחלו? איך יתחילו הסממנים לאט וללא מורא
ההתחלה היא סוד אבל הסוף תמיד נורא.
והחולים, אלה השלווים הפטורים מכל ממחשבה על פגע רע,
סוף סוף יש להם מחלה !
והבריאים, טרופים מהצפוי לקרות, למה עליהם  לצפות,
רק שמועות וסיפורים על אסונות ומכאובים,
ומה יפול בחלקם, עוד אין להם חולי משלהם -
הוי אומללים שכמותם, אדם בריא יכול להיות עוד מאושר?
לנו, החולים, יש כבר את החולי המשחרר,
קומו, הצטרפו, טפסו על הקרון
שתכף לדרכו במאוץ משוגעים יצא -
והשתחררו מדאגה מרה.
מופיע דויד, נושא בקול עגום את שירו של האלצהיימרי.
דויד: שכחתי איך קוראים למחלה ששוכחים בה הכל -
אלצהיימר, כן נזכרתי. וגם הזיכרון עבר,
אני כבר אלצהיימי לא קטן, אני גם מר,
ובינתיים כל אחד מהם בנפרד.....
איך זה אפשר, הכל כבר נגמר.
זה לא נותן לי מנוח, הזכרון של הדברים
אותם אני נוטה לשכוח,
חבל, מה חבל.
עם אותה הארץ,
אותו מקום העבודה,
ואותה האישה -
ומאום לא נותר -
כבר הכל מיותר, כמעט כבר זר.
אני כבר אלצהיימי לא קטן, אני גם מר.
אני רוצה ללגום בירה באדווה קרה,
למצוץ עד קץ סיגר של קינג אדוארד אדום,
או לפחות להשתין במשתנה ציבורית מפורסמת,
בריח חריף, וזונות בלי חשבון ונעיצה של מבט.
אם רק היתה לי רעמת שיער כמו להניה היפה,
בצעד עז של עינטוזי ריקוד נחפז -
הייתי לפחות כמו האריה השואג מתוך ההד
של מטרו גולדווין מאייר.
אבל אני רק דויד המגמר,
הו, הביטו, ההוא מריקודי העם,
עם  משאבת אינסולין ותחבושת אלסטית בברך.
כמה שזה מתאים לו,
אני כבר אלצהיימי לא קטן -
אני נזכר, אני גם מר.


תמונה שמינית - התעוררות מאוחרת

דויד: הייתי תמיד דויד של דוידקה. מה, לא נולדתי עם שם משלי?
דוידקה: תמיד היית דויד של דוידקה. אפילו בבנק.
דויד: פיתחתי שרירים בחדר הכושר, אמרו, הוא נראה טוב, דויד של
דוידקה. לא היה לי ראש עם תסרוקת משלי? לא היה לי צל פרטי,
רופא שרק אני הלכתי אליו, ריח משלי בבית השחי או אפטר שייב
אולד ספייס רק לפנים הפרטיות שלי?
דוידקה: כן, אולד ספייס דווקא הולך טוב על הרגליים לאחר
הגילוח. מתאים לתחתונים האדומות. מה כבר עשיתי?
דויד: מעבדה שלמה היתה לך של ממרחים ותמרוקים ומה היה חסר לך
האפטר שייב עם האניה האדומה שלי. תחתונים אדומות, זה מה שחשוב
דוידקה: מה אתה עושה עניין מכל דבר.
דויד: נולדתי עם שם משלי. היו לי חברים. היה לי צל. היו לי
גראפצים בסגנון פרטי משלי. השתנתי בזוית שמצאה חן בעיני, דווקא
על הקרש, שהטיפות יכסו את הריצפה, שישאר ממני סימן צהוב. מה
נתקעת לי כמו איזה סדרן עבודה. צבעתי את הסלון, הנה, דויד של
דוידקה יש לו ידיים של זהב. בניתי בריכה לדגי  הזהב בחצר -
לדויד של דוידקה יש ידיים של זהב.
דוידקה: רק קצת סידרתי לך את הדברים, קצת למתוח את החולצה
ולהרטיב ברוק את הלחיים.
דויד: רוק יש רק להרטיב לי את הלחיים. ולמה לא הרטבת את הלבלבן
היבש שלך, מה, שם לא צריך קצת תשומת לב? בפנים המאורה רוחשות
אצלה תולעים שנושכים כל מי שמתקרב.
דוידקה: תביט, דויד, איזו רגל יש לי (חושפת רגל). בעצם,
הרגליים שלי שמנות. לא אוהבת אותם.
דויד: את מי מעניינות הרגליים שלך. תשמרי אותם לגרביים. אני
רציתי קצת את מה שמצוי בקצות הרגליים, שם, היכן שהן נפגשות.
דוידקה: אמרתי לך, אמרתי לך מה לעשות.
דויד: אני מרגיש חזק, עוד עומד על כל שלושת הרגליים.
דוידקה: האולד ספייס...
דויד: תעזבי את האולד ספייס שלי. זה לפנים הפרטיות שלי.
דוידקה: למה לא שפכת, למה לא התזת, דויד, למה?
דויד: תמיד אחרי הגילוח התזתי.
דוידקה: לא שם מתיזים אפטר שייב, דויד, לא שם. כבר אמרו לך מה
עושים עם אולד ספייס.
דויד: כן, כן, אני נזכר.. מפסקים....מתיזים....והופ, נופלים.
גרביטציה, נפילה חופשית.
דוידקה: נו, אז למה לא נפלת, למה.
דויד: נופלים שם אל החושך, משהו כבר נמצא. האף ירחרח ויוביל אל
הפיטמה. לא צריך לשוחח ואין להביט בעיניים ולמלמל הברות
מטופשות. מסרגות. מסרגות. להרחיב את המבט. אבל האולד ספייס
מחטט בתוך האף והופ, אפצ'יק אדיר מעיף את השמיכה ואת השערות
והמערה במפולת נסתמת.
דוידקה: נו, דויד, אתה שובב, נו...
דויד: אוח, מה כבר נותר לפני. נו ונו ונו. עכשיו, דווקא עכשיו.
מה עכשיו.
דוידקה: אולד ספייס.
דויד: עכשיו יש לך רק אולד. תשכחי מהספייס. זכרונות וחלומות.
חלומות וזכרונות.
דוידקה: כרוז, כרוז, תאמר לי, מה יש לדינה שאין לי. פטמות אין
לי? שדיים? למה בסוף מואסים בשדיים שלי.
כרוז: אצלך התמסמסו כל החלומות. שכבת במיטה ומצצת אצבע ושם
לידך רחשו החלומות הכמוסים של דויד. התלכלך הכל, נשפך, איננו.
דויד: רק החלומות? הכלב נובח בלילה - דויד, דויד, למה הוא
נובח. היתושים עוקצים - דויד, למה עוקצים אותי. בעבודה יוכבד
לא שמה לב לתספורת החדשה - דויד, למה היא עושה לי את זה. האוטו
נוסע בלי שמן - דויד, דויד. צריך מרכך כביסה ורוד, לא כחול, רק
ורוד - דויד צריך לדעת על זה במיטה. נושא לדיון. ומה עם
הזיון?
כרוז: היא רצתה לשתף אותך בחיות היום. מה רע בלילה קצת להיות
חברים.
דויד: מי חבר בלילה. אני נחנק מהשתיקה על הסיפורים שלי ששמרתי
לעצמי.
כרוז: צריך להבין נשים. אוזניים יש לך, לא.
דויד: ומה עם הביצים. גם זה יש לי.
כרוז: ביצים זה שלך. הסיפורים שלה. עניינים נפרדים לחלוטין.
דוידקה: כמה טוב להרדים גבר על סיפור מהעבודה. אני נכנסת לחדר
ובלי בוקר טוב אומרת לי החוצפנית שוש שמחר היא נוסעת עם בעלה
והילדים לבקר את החותנת. חוצפה, אמרתי לעצמי, היום בלילה אני
חייבת לספר לדויד שלי. במיטה, אחרי שהוא מתקלח ובא שורק
ושמח עם האולד ספייס, אני מנשקת אותו בלשון אחרי האוזן ושואלת
אותו: דויד, מה אתה הכי הכי רוצה עכשיו.
דויד: רוצה, רוצה.
דוידקה: הכי הכי עכשיו.
דויד: הכי רוצה.
דוידקה: שים את האולד ספייס.
דויד: באמת? ממש עכשיו?
דוידקה: כן, שים את האולד ספייס באמבטיה.
דויד: את רוצה את זה שם?
דוידקה: כן, תשים את האולד ספייס באמבטיה ותבוא לשמוע מה אמרה
לי שוש.
דויד: שוש? היא עושה את זה?
דוידקה: מה זה עושה. בטח שעושה. חוצפנית שכזאת. אמרתי לה שאצלי
זה לא יעבור, לא לשים לב לתספורת החדשה שלי. אני אדבר על זה עם
דויד, ואת תשאלי את בעלך. ורצוי בלילה, במיטה, כשאף אחד לא
מפריע. וכשהוא יכנס ישר מהמקלחת מגולח ומדיף את ניחוח האולד
ספייס, יכבה את האור כדי שנוכל לדבר כמו שצריך, כמו חברים, עם

הרבה דמיון ונחישות. אחים לחשק, מילה זאת מילה. מה נעשה, דויד,
על מה נדבר, דויד, על היתושים? דויד, על מה?
דויד: רק על שוש. רק על שוש. ולעזעזל השמוק!


תמונה תשיעית - טוסט חרוך. וכל השאר זה רומנטיקה.

איזמרלדה: טלפון מבלומה. יש לי פרוייקט על הראש.
רמבו: בלומה. עכשיו שעתיים של מלמול בטלפון. רמבו שלך בסדר.
רמבו שלי בסדר. ואני אומר ששום דבר לא בסדר.
איזמרלדה: בלומה, מה את אומרת, תשמעי, תקשיבי, הסכיתי..
רמבו: (באידיש) רעד צי דאר ווענט....
מצד אחגד הכל קולח, אילו דיבורים של צוף
אצלה כבר כלום אינו חמוץ -
בלומה, בלומה, בלומה!
למה אין לי קצת מהקסם הנדיר,
הבהיר, הצעיר,היהיר, המהיר...... של בלומה.
אצלי זה איזוטופ הפוך של בלומה,
הפה סגור ומסוגר ומחושק יפה ופנימה.
כך גם חוסכים אנרגיה ומשמרים את הבריאות,
כן, כמו כלב זמום, הפה תמיד חסום.
ואח"כ עוד מתקדמים, מקמצנים במבטים,
אין צורך את העיניים לתקוע ישר אל תוככי
פנים של האישה,
כן, זה מרשם בדוק לעוד קמטים -
המבטים!
הנה כי כך נוצק אותו פתגם נושן
אבל חכם מכל שתקן נרגן -
"דבר אל הקירות! " .
איזמרלדה: רמבו, מתרוצצת כאן הזדמנות בשבילך. הזמן קצוב במשורה
וגש למטרה. אני פנויה. אתה בשלך ואני בשלי (מפשילה את שמלתה
ומרמזת לרמבו להתכנס לתוכה, ומתחילה ללהג בטלפון).
רמבו:  כך סתם פשוט ודי?
איזמרלדה: כן. תזדרז. אני אקשקש עם בלומה ואתה תפשפש אצלי
בבלגונה.
רמבו: כך לקפוץ ישר...
איזמרלדה: אני מציצה בשעון. לוקחת זמן. מי שמדבר לא מגרגר.
רמבו: כבר מציצה? המ.., אולי קצת יין. כוסית לשניים. אולי
לעמעם קצת את האור.
איזמרלדה: בלומה, אני כאן. כאן ולא שם. (מנענעת בחוסר סבלנות
את הרגליים ומרמזת לרמבו). קפוץ ישר ותקצר בסידורים. תדבר משם,
אני מקשיבה.
רמבו: אולי, אולי, נצא למסעדה. נאכל משהו. אי אפשר כך ישר
להתנפל על הבלגונה.
איזמרלדה: (ממשיכה ללהג בטלפון). גש גש. הזמן לא עומד, וגם
אצלך כבר זמן לעמוד.
רמבו: סנדויץ' קטן. בדל של סממן רומנטי.
איזמרלדה: בברצלונה נעשה רומנטיקה. תיקח אותי לאכול פלאפל.
עכשיו אני מציעה עיסקה ואתה קונה.
רמבו: אני איש קטן אבל רומנטיקן גדול. לא נעים כך סתם להתפרץ
ולהתפוצץ. אמתין עד שתסיימי ונצא למסעדה. שם יפרוט על הקלידים
פסנתרן נוגה ואני אביט בין עשן הסיגריות באיזמרלדה שלי, ראשך
יצוף בינות לעשן ואני אביט כך, מבלי להיכנס לפרטים,
איזמרלדה עסוקה בשיחה, אינה שמה כלל לב לרמבו.
רמבו: הו איזמי שלי. היו ימים שהיתה קטנה יותר מצלה. ואני
רקמתי חלומות. איך אפשר לא להתאהב ביצור כה עדין, זוכרת,
איזמי, כשאמרתי איזה צל חמוד יש לך,
איזמרלדה רומזת לו וקמה ממקומה. הוא רץ ומגיש לה טלפון אלחוטי
והיא ממשיכה בשיחה.
רמבו: ככה התכופפתי לרכוס את הנעליים, ומול העיניים התעופף
הישבן של איזמי. ואופס, כמו כלב נאמן, נשרכים אחרי הישבן.
מה לעשות, לא ידעתי להתלבט,
מן ידענות נחסרת של גברים תמימי הלב,
רק שבמקרה עברתי, מתכופף לשרוך הנעל....
היא הבחינה והסכימה, מול הססנות של גבר
הנשים חושפות עוד אבר....
איזמרלדה: (מפסיקה לפתע לדבר)
הוא יהיה אצלי סטטיסט בהצגה, ללא ידיעתו,
רמבו: איזמי, איזמי, ההצעה להלילה, עדיין בתוקף?
איזמרלדה: (תוך כדי שיחה) כן, יש הצעה פתוחה. תתחיל כבר.
רמבו: וארוחה, משהו רומנטי. סתם כך להתנפל, איזמי?
איזמרלדה: תתנפל, אל תתבטל.
רמבו: סעודה של נימוסין לפני מעשי הקילוסין. משהו, איזמי,
שתייה, יין טוב, מוזיקה....שיהיה בלי מסעדה...
איזמרלדה ממשיכה לדבר, ולפתע הוא צועקת.
איזמרלדה: טוב, טוסט, תעשה לי טוסט.
רמבו. סוף טוב ויש גפ פתיח. טוסט, איזה ברכה. היא מוכנה, זהו
אקט של רצינות. אם האשה מוכנה לאכול, גם אני אצא שבע.
סוף סוף טוסט.
ושיחרכו כל המילים.
וגם מה שנותר מהגברים!


תמונה עשירית - המלך דויד

דוידקה: אומרים שלום כשנכנסים, דויד.
דויד: שלום שלום. מה זה חשוב.
דוידקה: אומרים. שלום.
דויד: אם היה עוזר לי במשהו להגיד שלום. אני אומר שלום וכלום
לא קורה. את כאן.
דוידקה: מה כבר בקשתי, שלום וזהו. כשנכנסים ויוצאים.
דויד: אני אשכב לי כאן על הרצפה כמו ג'וק שעושה את עצמו מת. עם
הידיים והרגליים מורמות כלפי השמים.(שוכב, מרים ידיים ורגליים.
מביט לצדדים). מישהו צריך לשים לב לג'וק מת. תדרכי עלי כמו שאת
יודעת, עם העקב (מביט אם היא מתקרבת). תשבי עלי. תעשי משהו
בנדון. גם ג'וק ראוי ליחס נשי.
דוידקה: קום, דויד, אני שונאת ג'וקים. מפחדת.
דויד: (קם ומקפץ לקראתה) מפחדת, דוידקה מפחדת מג'וקים. מה עשה
לך הג'וק. (לעצמו) אפילו אם אהפוך לחור בגרב, לקשקש של דג זקן,
לעיפרון מעוך, לנייר טואלט - היא כבר תמצא להגיד משהו. למה,
אני שואל, למה, מכל היקום העמוס בויקינגיות נועזות,הפגיש אותי
המזל הרע עם האשה המשעממת הזאת. איך אלוהים יכול לשנוא אותי עד
כדי כך באופן אישי...אני חייב לקבל זאת באופן אישי.
אלוהים: דויד, שום דבר כאן לא אישי. הייתי צריך להדביק לה
מישהו, וזה נפל עליך. מה, אתה חושב שהיית שר אופרטות שונות אצל
אחרת? כל הדשא בעולם פולני, דויד. כל פיטמה סדוקה, כל טיפת
גשם, כל גניחה ונחירה במיטה - הכל פולני. במצבך אני כבר רשאי
להגיד לך את האמת ישר בפנים.
דויד: אלוהים, קצת רחמנות. תשכח שאתה אלוהים ותהיה קצת בנאדם.
אתה אומר שאפילו לחלום אני לא יכול.
דוידקה: (לאלוהים) אומרים שלום. בן אדם תרבותי אומר שלום.
אלוהים: יותר טוב שאני לא אומר שלום.
דוידקה: נאך א פארץ. צריך להגיד. חושב שהוא אלוהים.
אלוהים: ודויד חושב שהוא ג'וק.
דוידקה: דויד שלי קאפקא. לא פארץ אלא פראנץ קאפקא. דויד שלי
ג'וק.
אלוהים: ג'וק, תולעת. דויד, עצת ידיד - כדאי לחיות.
דויד: לחיות, איך לחיות. עם האישה הזאת אני מת נושם, מתנשם.
אפשר לשפוך איתך וידוי אחרון, הגיגי הלב שתיכף יסיים מסכת חיים
עלובה על החזה של דינה למעט נחמה.
אלוהים: ודאי, דויד. לתולעים אין אוזניים ואין טעם לשמור את
הסיפורים. הזדמנות אחרונה.
דויד:בראשית, בין הפירכוסים ואינפוף הריסים,
נסחפתי אל תוככי הסדינים המרשרשים
לתקופה קצרה. והיא רקחה עיסקה.
תתבגר, דויד, לא הכל מתגלגל במיטה,
תתבגר או תתפגר, מהר היא הפכה לדודה מקרצפת
וילונות וקורי עכביש מהקיר,
למה, לכל הרוחות, מפריעים העכבישים לכל הנשים.
אסור להתיז שמן מהמחבת.
העיקר למרק את הסיר.
באמבטיה קוסמים על המדפים, משחות וצבעים,
לשחזר את שקרי הכתמים והקמטים.
אלכימיה של זיוף היפיוף
דויד, תתבגר, תפסיק כבר עם רשרוש הסדינים.
תנחר ותחלום. תן לישון.
חיכתה לי עוד עשר שנים -
וזה לא עבר.
היא נעשתה יותר דודה,
ואני במיטה יתום.
המתינה לי עוד עשר שנים -
וזה לא עבר.
נשארה דודה לעוד עשרים שנה,
גילתה את עצמה, אישיות  במימוש
ואני, מה עם המישוש ?
ועכשיו, סוף סוף אנו מתאימים.
אני מסתכל, מי זאת האישה הבלויה שחיכתה כל ימיה
שבעלה, דויד, יהלך כמת לפניה.
נכון יותר, ישכב מרוקן ומתוקן,
הפרוייקט הגנטי של האישה.
מבינה את התכלית של חוסר התכלית -
הפיכת הבעל לקישוט, לתכשיט !
מופיע השופט בתנועת מחול אחוז בזוג רקדניות, גונח וכושל
בריקוד, מתחבק ומנשק.
שופט: מי כאן מלכלך על נשים. על בידוי ראיות יושבים אצלי
בכלא.
דויד: אני כבר עמוק בחור, בבור, בקור, בלי אור.
שופט: בגלימה אני בול עץ. אבל מחוץ - אני מרחף !
(מוצץ בשקיקה וברעש את חזן של הרוקדות).
דויד: בול עץ מלופף בגלימה אבל פיטמות מוצץ.
כמו שצריך. תכף גם ישפריץ.
מעניין, אם גם אצלו מתחת לגלימה חוגגת הבדידות האיומה.
שופט: דויד, אני הולך פסק דין חדש כאן לנסח:
"נשים זה זן טעים", ברוב לכך נסכים.
דויד: קינתו של המלך דוד
מה גאה בקרבי החשק להתגפף,
אחרי שסיימתי את השירותים למרק.
אוח, גברבר שלי, פיזזתי לקריצתך עד לקצוות הציפורניים,
ובמבושים צרצרים ודממה בלי דעה.
והטוסטר חורך בפרוסות בעדנה,
שבבוקר עם סיגריה לבנבנה וארוכה,
כה עריבה לחיכי, יקירי,
גברבר צ'מפיון שלי!
ואז, כשהלכתי אל התור ההזוי בטיפת החלב,
בין הנשים העוטות חלוקים ורדרדים,
עם כתמי חלב שהחמיץ היכן שחנוטות הפטמות
שכה אהבתי אודותם לפנטז,
אולי תיוותר גם טיפה חמוצה בשבילי,
והעגלות הטעונות בפיות פעורים,
והדיון, איזה דיון פרוזדורים מרקק -
זאת תוחלתו הקסומה של זיון?
והאחות דבורה סימנה לי באצבעה הקשה להידחק אל תאה,
"שתי טיפות מיץ וויטמין די להוסיף, ולא ארבע", גערה,
הנהנתי בראשי מלא פליאה והסכמה.
אח, איזה דקדקנות, איזו אישה וגישה נאורה,
והלילה, מה מצפה לי כפרס על עזרתי המבורכה,
הגבר, השותף, החבר לגידול המשפחה.
המלך דויד זכאי למלוא התמורה....
איזה ליל חיבוקים ואהבה מדומה
הרעיפה עלי זוגתי ששוב נעורה בה תאוותה העזה.
דוידקה שלי, המלכה, הגבירה,
"עבדת בשבילי, תתחכך במאורה!".
הנה אני גבר, אני דויד המלך,
ומה עלי לעשות כעת?
השופט: (מצחקק, מתנועע)
להשתלב בקצב, להתרוצץ כך בעליצות סופית ולפסוק ללא מנוד הראש.
אתה למעצר מונע, טראראם טראראם,
אתה נו נו נו, איימת על אישה,
אולי קדושה, אולי בושה,
מה חבר'ה השתובבתם, בעלתם וחגגתם במעש מגונה ילדה ברה,
טראראם טראראם, אולי רמזה ולא הבנתם, צעקה מרוב שמחה,
על הרחבת האחוריים שארגנתם לכבודה.
לתלות טראראם לכלוא טראראם ולשחרר אם יש ספק של כוונת זדון
טראראם,
אם עוד לא רצח, אם עוד לא אנס, אם עוד לא הפליא מכות -
צריך לתת סיכוי גם לספק סביר ומשפטי,
כמו שאני מבין כאן במשרד, בין הררי נייר וצרור בדיות בנוסח
משטרתי,
שטות, איפכא ומסתברא, דיבור לכאן מרמור לשם,
דבר אחד בטוח כאן, על מה כאן מדברים אני בוודאי לא צד ולא
עניין,
טראראם טראראם טראראם, תתמכרו ליופי ולקצב.
על מה טוענים בחדר. אני דורש כבוד וסדר.
את המציאות אני קובע מבעד למשקפיים שעל חוטמי,
חוטם תתרן, לא ותרן, רטנני,  - טטארי!
גם הם רוצים טראראם לרקוד, מוצא חן בעיני הטראם הזה,
טראראם טראראם טראראם.... (מסתחרר מרוצה מעצמו).
מופיעה דוידקה. עוטה חלוק ורוד ופתוח ותחתיו קומבינזון דהוי
ושד חשופה נפולה. לרגליה מנעלי בית ורודים ובחזיתם נשרכים
כדורוני צמר פרועים. היא מפוייסת ומחייכת לדויד, מודדת אותו
במבטה ומשילה מעליה את החלוק.
דוידקה: דויד, דויד, אולי דפיקה תעביר את היאוש? די לקטר,
דויד. צריך לצאת מזה. בוא, תיכנס קצת כדי לצאת.
דויד: לקטר מעט, מה כבר נותר. בא לך פתאום התיאבון? תמיד לפני
המוות מבצבץ אצלה החשק. לגמור. לגמור. אצלה לגמור ואצלי הסוף.
דוידקה נשענת על השולחן ברגליים מפושקות וגוררת את דויד אליה.
(דויד מתאמץ לבצע מהלך גברי).
דויד: (לעצמו) קצת להתנועע. עוד קצת, דויד.
דוידקה: קצת, קצת. תשתחרר. תירק את המררה.
דויד: פנימה, אל החשיכה.
דוידקה: הו, הוי, אל השיכחה.
תשכח - רק אל תמרח!
דויד: היא אומרת בדיחה?
דוידקה: חה חה חה. אצלי כבר רטוב.
דויד: היא אומרת טוב? מה אני שומע, זה טוב?
דוידקה: הוווו אהההה. וי וי.
דויד: כבר אומרת די? מה אני שומע.
דוידקה: דויד, אתה עוד תוקע?
דויד: פחות תוקע ויותר שוקע.
דוידקה: אתה גדול, אתה מלך. מלך עם שרביטון.
דויד: המלך דויד. פורט בנבל או בנבלה. אלוהים, תביט על המלך
דויד.
אלוהים: המלך דויד. ומה אתה חושב. דויד, אצלו היה אחרת?
דויד: (צועק באפיסת כוחות) אני דויד המלך! (נופל הצידה מעולף.
דוידקה קמה ומנערת את לבושה. מביאה מגב ודלי ושוטפת את הרצפה.
מזיזה את דויד ומנקה תחתיו).
אלוהים: סבלים. יש פרנסה.
מופיעים זוג קברנים עם אלונקה. מעמיסים את דויד. דוידקה מעבירה
מברשת על גבם וטורחת על הופעתם של הקברנים והם יוצאים
דויד: (ממלמל בקול ניחר)
אני דויד המלך!
אני דויד,
אני...נו,
שיהיה!

תמונה אחת עשרה - המוות

אלוהים: בסופו של דבר, איך שלא מביטים בכך,
בסופו של דבר, יביטו בך מלמעלה,
זה טיבו של המבט האלוהי, על כל שוכבי הפרקדן דומם,
מנמנמים בהזיית הנצח, מביטים אלי, אל האלוהים.
שלשול גואל, מבט נואל,
הלב נדם, העסק תם.
זוג הקברנים נכנס והם מניחים את האלונקה עם דויד, הוא מתיישב
באלונקה.
דויד: משעמם. כך סתם ללא תועלת,
היכן החברים. הגיעה עת טריקת הדלת.
לישון מבלי לחלום? בלי נחירה גואלת,
דוידקה, היכן הלכה המנוולת.
דוידקה מופיעה עטויית שחורים נאחזת בקורט. מופיעים מנחמים
המלטפים את קורט ודוידקה. מופיע רמבו נדחף אל בין קורט ופשטידה
כאחד האבלים ומתחבק היטב ויפה עם הנשים.
רמבו: מתים, חיים, גם זאת הזדמנות למעט חיכוך.
היכן שמנחמים מתגפפים אין בוררים בציציות,
האחד מתקרר, השני מתחמם -
הפיזיקה של החשק במצב מתמיד בזמן.
שימור האנרגיה תמיד היה עסק חם.
ומהם כל קישרי הנישואים ומילמולי האהבות,
אם לא מסע ארוך של לוויה בלויה לאור נרות,.
ומה יש בכל לוויה, לפחות ארבעה נושאי מיטה,
ומת אפוי ומקופל באופן סופני, וגם תפור אם רק היה קצת זמן,
איך בלי זה אפשר? עוד תגידו שמוות זה עסק חינני?
ותמיד בפאתי גדר, מתנחמים נוטפי דמעות בטעם של קפה או תה,
ובעיקר, מתנחמות כשרות, תמיד יפות עם הדמעות הניגרות,
איפור טבול במלח חם גדור באלומות ריסים מוקשות,
או, טעם החיים, דמעות שבנקל ניתן לטעום, להימרח,
בנדיבות, הנה כתף תומך, כאן טמון סיכוי לאהבה פרומה.
אז מה רע במעט דמעות, להסתדר לפי התור -
לחטוף חיבוק ומעט בשר -
להיזכר בסוף המר!
ובינתיים, אני נותר, וההוא נגמר.
ברוך דיין אמת המחייה האלמנות.
דוידקה: אלוהים, אתה עדי שאני רק בוררת את ההזדמנות למצוא מפלט
מהבדידות.
דויד: זה שבורר לו את התולעים
והרימות והשילשולים והחריינים,
שיכוססו את בשר המאמינים....
שם, במחשכים, היכן ששורה האימה,באופל הדממה,
ופיצוח הרקב והתסס והרימה -
שם אל תחפשו את האלוהים.
עדיף להביט אל העולם כך עם הפנים כלפי מעלה,
הכל יראה אחרת.
ראשית, הרגלים הגרומות,
והשערות המסולסלות,
והירכתיים המפוסקות,
ותבליטי פיטמות החוד, וחמוקיי שדי ההוד,
והבליטה שבמכנסיים,
ורק בסוף התור, כמעט, למרחוק -
הראש המפורסם וואאוו, המוח החטטן, משכן המחשבה האנושית....
קן היכלן של המוזות,
ואולי, רק פוזות ?
משכן המחשבה האנושית,
חזיז ורעם וטיט ובולשיט. כלום!
והרחק בתחתיות שמים, בקצה המבט התחתוני,
בזוהר עליונים דמות אב רחום טבול בזהר עז,
פרוש ומנוכר מכל ממגע באופק ילדותי -
ה א ל ו ה י ם .....
כאן מהאדמה במשכב הנצח הקבוע,
משום מה נדמה לי שזה הסדר התמוה
והנכון מתמיד.
מילים מילים מילים,
ואלוהים,
ותולעים.
הנה לכם לשון -
רגע בטרם תאכל.
אלוהים: מילים הן לא התחום שלי.
מילים הן עניינה של הלשון,
או של הפתח התחתון שמתבטא תמיד ראשון.
אני עוסק בסיומים, בסיכומים, או אפשר בהתחלות,
שם אני חסר, פונים אלי בסילסולי תפילות.
ובאמצע בין לבין, למי אני חסר, למי קוראים "חבר" ?
והבעייה, אדון דויד, לעוד שעה מאד דלילה,
שכאן הוא עסק הכרוך בסוף ולא בהתחלה.
דויד: מהו סוף, הן כבר נקף הזמן ובו לא חשתי
ביום הברית אפילו אותך עוד לא הכרתי,
כשהתעללו לי שם בבליטונת ונגסו בו בסכין
של קצבים גסים. היכן היית אז, האלוהים ?
אלוהים: שתיתי עם כולם קצת קוניאק מדיצינאל ודג צמוק במלח גס.
אתה היית לא נחשב. סיבה למסיבה מקרית.
מה אתה כאן מתלונן, השארנו לך יותר מן הדרוש
ביזית את השארית, מה כבר חיככת בו,
בודד הוא חי בין האשכים, ועכשיו, גם אתה, אל הבדידות!
דויד: על המצבה תחתיה אשכב ירשמו:
כאן תחת האבן הזאת נח אדם שלא היה.
הרף של מחשבה פושרת. בזבוז של נשימות שהתקררו לשווא.
מופיעה דינה. גוהרת אל דויד ומניחה את ראשו אל חזה ומחבקת
אותו.
דינה: מציצה סופית. סיבוב של טעימה אחרונה.
גם הקיטורים ראויים למנוחה נכונה.
על מה סובב כאן כל הבלאגן המאורגן.
חיים לזמן קצוב, מתים לאורך זמן.
החיים קצרים. והמוות מחכך ידיים, ממתין ואורב
לכל מי שחי.
גם המחשבות מתות,
וגם המצבות נמחות,
וגם דויד המלך -
מת כבר אז. וגם עתה.
ורק ריחו של השום עומד -
לעולם ועד !
אלוהים: טוב לדבר על הזיקנה אך לא להיות זקן.
טוב לדבר על מחלות אך להיוותר בריא.
ולהזכיר את המתים אך להאחז בזיק דליל
של נשימה אחת צוננת, קלושה דלה אבל זורמת
בהבל של חיים מלוא האף ניחוח עז
של טללי בוקרו של יום והוד זיוה של שמש פז,
ורגב אדמה נוהם לפות בשורש חם באדמה טחוחה,
ופרפרים מרפרפים ופרכוסי חיים הומים,
קריאת הידד לדינה, מחבוא בחיק שדיים,
אקורד סיום סופי לפרשייה נמהרת ומרה,
בבדל דמעה זרה.
כן, טוב לדבר על הזיקנה אך לא להיות זקן.
כן. טוב לדבר על אלוהים-
אך להישאר אדם, בשר ודם!
דינה: שמעתם אילו מילים של מליצה כאן נסחפות על הבמה,
אלוהים בשר ודם, מה טוב היות אדם!
סיפור גדול, אדם !
ביני לבין עצמי, אישה פשוטה עם עטינים דולפים,
מזמן חשבתי לתומי, נו, אלוהים, תגלית פלאית,
מהיכן לפתע צץ, סיפור בלתי סביר,
מן המצאה של אנשים שנבהלו מדלילותם של החיים,
נחרד ליבם מתוקף ארעיות הזמן,
חיים שטופי בדידות בלי שום הסבר מרגיע,
כאן מתחייבת לכאורה מין סוג של משמעות או פשר
לנוכחות בלתי מוסברת.
אז מסדירים מין פנסיה בעולם הבא, ההסתדרות למאמינים
עם אלוהים ומלאכים ובתולות וארוחה עם צדיקים.
וטוב שד אחת ביד מהחזה של דינה, חפון בפיו של גבר -,
מכל הבלי החלומות עם תולעים והבטחות בקבר.
דויד: אבר, אבר,
גבר, גבר,
קבר, קבר,
נו, היינו אך,
חלום ושבר....

מת.



סוף !